דף שני

יום חמישי 5.6.2003
הכל חרא.
מחר ומחרתיים אני עובדת בחניון וזה הורס לי את החיים כבר כמה ימים רק מלחשוב על זה. מצד שני זאת הצורה היחידה שיש לי עכשיו להרוויח קצת כסף, כך שאין לי שום אפשרות להפסיק את זה. שום אפשרות להפסיק כלום. אם הייתי יכולה פשוט לזרום עם העניינים.
הכל תקוע אצלי. ואין טעם.
לילה. כל הזמן אני מתבאסת על זה שיש לי חניון מחר. אבל למעשה זה טוב. ככה אני לא צריכה להיות בבית.

יום שישי 6.6.2003
יום שישי בצהריים בחניון. השעון שלי מקולקל. ממילא אין מכונית אחת. אפילו לא אחת.
הילה התפטרה והלכה לעבוד באיזה חוות סוסים. היא והכובע שלה. אני יודעת שבסוף המשמרת ארגיש יותר טוב. מחר בבוקר יש לי עוד משמרת. כאילו שזה מרכז חיי.
אין לי פתרון לעצמי כרגע. אני בלתי פתירה.
מקודם עברו שתי בנות שחשבתי שהן מרגלות אחרי. הן באמת התיישבו על ספסל לא רחוק ואחר כך כשהסתכלתי הן הלכו. היו פה אולי ארבע דקות. האנשים בקפה סוזאנה שפה ליד מאימים עלי.
מה יהיה עם כל הפחדים האלה כל הזמן ?
איזה כיף שאין כאן אף מכונית. הלוואי וככה זה ימשיך. שונאת לתקשר החוצה.
אני חושבת שהבנתי משהו בקשר לנרקומנים הזקנים שמסתובבים פה : הם כנראה גונבים בגדים מחבלי כביסה בשכונה כי היום כולם לבושים בחולצות משי עם הדפסים עדינים של פרחים.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה