דף חמישי

יום שבת 2.8.2003
טוב, זה מה שקרה עכשיו: נכנסו שתי מכוניות. בראשונה גבר כבן שבעים, אינטלקטואל סטייל, שגופו זקן מהר אבל מוחו כביכול עודו חריף, וילד קטן מאחורה. בא וחנה לי על הפרצוף.
ביקשתי שיחנה בכל מקום חוץ מכאן. למה ? הוא שואל. כי פה אני יושבת וזה סיוט.
הוא כביכול אדיב. בסדר. יוצא וחונה במקום 20 ליד הכניסה.
המכונית השנייה זאת אשתו. חנתה פה משמאלי.
ההיא מתחילה לדבר חצי אתי חצי אתו, שהם שתי מכוניות ועכשיו צריך לשלם פעמיים.
היא שולפת ארנק ובתוכו מטבע של עשר, שני מטבעות של חמש, שקל אחד ועשרות אגורות.
נותנת לי מטבע של עשר, שקל אחד ועשרות אגורות. בא לי למות ואין לי כוח לבקש ממנה שתתן לי את החמש. כן, למרות כל הנאום על שתי מכוניות שהן משפחה אחת, היא שילמה רק על עצמה. ולמרות שהיה לה חמש, נתנה לי עשרות אגורות.
ההוא שואל אותה, לא חשוב, נותן לי שטר של מאה.
אני מחזירה לו 4 שטרות של עשרים (יש פואנטה בקרוב) וגומרת לעצמי את העודף הזה, ובהברקה של רגע מוסיפה עוד שקל וחמש ונותנת לו את העשרות אגורות שהיא נתנה לי.
הוא מיד התרעם כי ראה שיש לי כסף קטן. אני אומרת לו - "תשמע, היא נתנה לי ואני לא יכולה להתמודד עכשיו עם העשרות אגורות שלה, מצטערת לא יכולה".
טוב בקיצור, ההוא כל כך התרתח, התחיל להגיד שאני גסת רוח, ואנוכית, ושהוא מצטער שנעתר לבקשתי (לזוז מהפרצוף שלי) כי לא ידע כמה גסת רוח אני.
זה היה לי כמו מים קרים על הפרצוף.
יכולתי להתווכח או להסביר אבל חשבתי כל כך הרבה מחשבות בבת אחת.
אל"ף כמובן - האם הייתי גסת רוח ? האם נהייתי גסת רוח ? האם הוא השופט שיחליט מי גס רוח ומי לא ?
כי אם אני השופטת, לפי דעתי מי שאנוכית פה זאת אשתו. והוא שגם ככה גמר לי את כל העודף עם המאה שלו. אני שמרתי על האינטרסים הקטנים של עצמי, ואם זאת גסות רוח בשבילו אז כנראה, או-קי, לא נורא. בכל מקרה זה גרם לי להרגיש די חרא.

אני חושבת שהייתי צריכה כן לפתח אתו איזה ריב ולענות לו.
פשוט המחשבה העיקרית שהייתה לי, הייתה - העשרות אגורות אצלו. אין לי על מה לריב מלבד על הצדק - שהוא יבין שאני צודקת. שהוא ישנה את דעתו עלי. וזה ממש כל כך לא חשוב, מה שהוא חושב עלי. לא הייתה לי שום סיבה לריב אתו מלבד להוציא החוצה את הרעל, להוציא עליו.
אבל בן אדם מבוגר ורועד שמדבר בעברית יפה של ספרים, מה אני אצא עליו עכשיו ?
וגם מצד שני, עם כל הכבוד, הוא לא שום סמכות לקבוע מה אני.

הנה, ועכשיו בא אחד צעיר. אמרתי לו 12 שקל, אמר סבבה, שילם והלך.
מה הקטע הזה של לתקשר לטוב ולרע עם אנשים שנותנים שירות. בשביל מה להלאות אותם ?
גם ככה קשה.
מצד שני היעילות הלא אכפתית שאני שואפת אליה (והעולם המערבי של אמריקה צועד אליה בכל מקרה) מפחידה באותה מידה, לא ?
טוב, סיגריה ולשכוח מהעולם.
הבטחתי לליליאן שאתחיל לעבוד כאן על בסיס כמעט יומיומי. עד עכשיו עברה שעה וחצי ונפשית אני כבר על הרגליים האחוריות. השעה חמש וחצי כבר שעה לא זזה. שמיים סגלגלים וקצת רוח.
עוד מעט לא אוכל לכתוב ולא לקרוא.
אני חושבת שכרגע האינטלקטואל אלק, נסע. יופי.
הולך ואוזל לי פה האור.
נדמה לי שיש לי כינים.
ואני קצת צריכה פיפי אבל מתאפקת כמו טיפשה.

3 תגובות:

  1. טוב! את ממש לא גסת רוח, אבל מי שהיתה מגעילה זו אישתו אז למה לסגור חשבון דווקא איתו שהתחשב בך?!
    נכון שמהבחינה המשפחתית הם יחידה אחת, אז החזרת להם....
    אבל האם לא מגיע לשפוט כל אדם על פי מעשיו הוא?!
    זה מזכיר משהו מעניין אחר.
    למשל אישה שנפגעה מיחסו של גבר מסויים מתנקמת בבא אחריו כאילו כל הגברים הם מיקשה אחת.
    פשוט טעות לנהוג כך.
    סוף שבוע ניפלא לך ולקוראים.

    השבמחק
  2. תודה על הבלוג הזה. אני מוצאת בו מקום כל כך נוח למחשבות שלי. ולאנונימי מהצגובה הראשונה, אני חושבת שלא כל כך הבנת עד הסוף.
    תודה, שילה, שאת כותבת לעולם

    השבמחק