דף עשרים ושמונה

יום רביעי 18.8.2004



קמתי באחת עשרה וחצי. ינקלה בא לנשק אותי אחרי שהתאפק בגאונות כל הלילה וירדנו למטה. החוק הולך ככה - הוא משתין ראשון ואז עולים למעלה כדי שאני אוכל להתעורר רגוע ומהתחלה. זה חוק טוב, רק שתמיד יש איזה נודניק שנדבק אלינו. הפעם זה היה ערס מבוגר על אופניים שרצה לדעת "איך זה קרה לו ?" אמרתי לו - "לא חשוב רק קמתי עזוב אותי" בבוקר אין לי כוחות אפילו לריב רק למלמל שיניחו לי. אז הוא אמר - "אה ?" ואני חוזרת, מתחננת אל הבן אדם - "תשמע. רק קמתי. אין לי כוח לדבר"
אז מה הוא אומר לי ? "טוב, אל תדברי אני יגיד לך איך זה קרה" (נשבעת בכל היקר לי. זה היה עכשיו לפני עשר דקות) "את נותנת לו אוכל של כלבים ושמה יש רק כימיקלים. אם תיתני לו את האוכל שאת אוכלת..." ראבאק אומרים לך שהרגע קמתי. מה ההרצאה ? אז שאלתי אותו אם הוא רוצה את הכלב כי אני מחפשת לו בית (ידעתי שככה אפטר ממנו. הוא הרי לא רוצה שום כלב. הוא רוצה ללמד אותי שיעור על החיים) וכמובן לא, יש לו כלבה והוא גר בגג. (מה אכפת לי איפה אתה גר ? מי אתה ?) בשלב זה בא לי כבר לבכות. אני מתחילה להתרחק ושומעת אותו ברקע - "בשוק ראיתי מוכרים קילו עופות בארבע שקל". דפקט.
זה לא חשוב - הנה, אבל זאת הבעיה. כמעט שלושים שנה אני מסתובבת בעולם הזה ועדיין לא אימצתי לעצמי שום כלים להבדיל בין עיקר לטפל. בגלל זה אני לא יכולה להרשות לעצמי נודניקים שיזיינו לי בשכל.
היום היום הגדול של ינקלה כי אני רוצה לקחת אותו ל-S.O.S
ליליאן כועסת שלקחתי אותו מלכתחילה כי אין לי כסף לאכול אז מה אני משקיעה פתאום בג'וק הזה. היא גם התעצבנה כי בחזרה ינקלה נדבק רק אליה ונשך לה את הרגליים. מרוב שימחה. הסברתי לה שזה מרוב שימחה. אוי ועכשיו הוא הסתבך בתוך הסדינים שלו. אוף הוא מה זה מצחיק. חבל שאין לי סבלנות כי הוא כלב מושלם. וגם אתמול כשהלכתי לדואר היה שם איזה זקן שאמר לי "איזה ידידות יש ביניכם". בכלל כולם אומרים לי שאנחנו מתאימים. מתאימים למה ? שנינו לא מתאימים לכלום.
אתמול רם ואני לקחנו אותו לביקורת אצל הווטרינר והוא היה מאוד מרוצה ונלהב מכמה שינקלה הבריא ושהפרווה שלו צומחת. כל מה שנשאר זה רק למצוא לו בית.
עוד מעט אנחנו הולכים.
אני רק קצת מושכת פה את הזמן.
אה-הא! התקשרתי לרופא שלו ומסתבר שיש עוד כדור שאני צריכה לתת לו בעשרה ימים הקרובים! כן, זה הגיוני כי ינקלה כבר די בריא אבל עדיין רואים עליו שהוא היה חולה. עוד עשרה ימים לא אצטרך להסביר לאף אחד שום דבר על המחלה שלו. ואז אני מיד אשים אותו ב S.O.S ובעזרת השם ייקחו אותו עוד באותו היום. הווטרינר אמר שזה כדור לא חשוב במיוחד, משהו לעיכול. בכלל הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו אבל התעקשתי - לא, זה חשוב. זה מאוד חשוב.
אז יש לנו עוד עשרה ימים. (מה אני נושמת לרווחה בטיפשות ?)
אתמול היה פסטיבל לתאטרון ילדים ונוער בסוזן דלאל עם איזה קרקס רוסי. הלכתי מוקדם. לא עמדתי בזה. נוסף לחום ולחתנים והכלות הרגילים, עמד שם סאונד קבוע של ילדים שצורחים וצורחים משימחה וקיטורים. מרחוק מישהי שחטה ברמקולים את 'זרעים של מסטיק'. עשיתי לשלי אסאמאס שאני בורחת. די, יש איזה גבול לסבל שאתה יכול להכיל.
בהתחלה שרדתי כי רם היה אתי והיה מצחיק. ניגש אלינו צלם פפרצי. לרגע קיבלנו דום לב אבל הוא רק רצה לשאול אם ראינו סלבס. שיקרנו לו שכן, בטח. הם שם, בפסטיבל. והוא הלך לפסטיבל. מסכן. נבלע בצעקות של הילדים כמו זאב בודד בים של כיפות אדומות.
בשמונה רם היה צריך ללכת וכבר נהיה חושך ולא יכולתי לקרוא ולא יכולתי לסבול, אז לקחתי את ינקלה ועלינו על מונית הביתה. הנהג, רוסי שיכור מהתחת שמהמהם. הסתובב אלי באיזשהו שלב ושאל אותי - "זה כלב רגיל או גיבור ?"


2 comments: