יום חמישי 29.7.2004
להגיד ליליאן וג'וינט באותה פיסקה זה כמו חילול הקודש - וזה לא סתם ג'וינט. זה ג'וינט נהדר!
לא הייתי נופלת על כל חרא. אני צריכה חרא משובח ואז בטח, בקפיצת ראש.
אני נהנית מהסוטול וסובלת במקביל מרגשות אשם קשים כלפי הכלבה המעצבנת.
הו, איזה כיף לקלל אותה ככה. זה סמנטיקה, אני יודעת. זאת לא האמת. אני מתה על ליליאן. אני גם אוהבת לחיות בלי סמים. זה נכון, אני מסכימה עם הדרך שלה מאה אחוז.
למרבה הצער היא צודקת - אני לא יכולה בלי זה. אני לא יכולה!
ואני לא יודעת מה זה אומר! כשהיא אומרת לי 'נרקומנית' אני שונאת אותה ומזלזלת, כל כך מזלזלת בדרמטיות הזאת. אבל אני יודעת שזה נכון. זה צורך שלי, להרעיל את הדם. אני לא יודעת מה זה להיות צלולה. לא זוכרת מה זה אומר. לא כל הזמן רק מידי פעם אני קולטת את עצמי ומיד מתרצת את כל התירוצים היפים. אני מספיק אנטיליגנטית כדי להציג את זה לעצמי כדבר הכי לגיטימי שיש בכלל - אני אומן, אני לא יכולה ללכת לחלוטין בדרך הישר שהיא לא הדרך שלי. בכל פעם שאני פוגשת אישה בגילי ומעלה, ומטה, זה לא משנה...
גברים הם יצורים שונים לחלוטין, מכמה ששמתי לב. אין שום מקום להשוואה ביני לכל גבר אחר - נחותים אך אהובים. עד אחרון נהגי הלימוזינות של החתנים והכלות שחונים בחניון. עם כל האלימות המוחצנת בכוח שלהם. בעיני הרנטגן הנשיות שלי אני מוצאת מיד את נקודת התורפה. להכניע, להיכנע. לדמיין אותי במיטה גם עם הדפוק הזה. הדחף הזה לשלוט ולהישלט באופן מוחלט, לא התבגרתי מזה עדיין.
לעומת זאת כל אישה שהולכת במסלול הישר של החיים, אני קצת מפחדת ממנה. ושונאת אותה. ונזכרת דרכה שזה לא בשבילי, העולם הזה. אין לי שום אפשרות להיות עוד חיילת של העולם המערבי המלחיץ הזה. הנה עוד אישה שהצליחה להידחק לתוך התור ולהיות פשוט עוד אחת, כלום, קבוצה ריקה לבושה בשמלה לפי צו אופנה מכוער שציווה עליה להיראות כמו כולן. מקסימום אני מרחמת עליה, זה שיא הרגש. אם אני מצליחה לתקשר אתה (נהייתי די מעולה בזה) לבקש בקשיחות את החמש עשרה שקל שלי, והיא נותנת לי וזהו. או אם היא מאתגרת אותי בעוד איזה משפט או שניים מטומטמים וחסרי חשיבות כמוה, אז לענות לה בתחפושת של בן אדם נורמלי ולסגור את הסיפור יפה ולחזור למקום שלי. בקיצור אני נותנת לעצמי צל"ש על כל הישג כזה.
אז הבנתי שאני לא שייכת לעולם הזה ואז אני צריכה להתמסטל כי אם כבר אז עוד קצת להיכנס לתוך עצמי. זה סבבה של תירוץ.
ויש כמובן את התירוצים שרק ככה אני יכולה לכתוב. אבל מקודם כשהסתובבתי בבית שעות ומחשבה אחת לא מרפה לי מהראש - לעשן, לעשן לעשן ! כי סופסוף יש לי, השגתי פרח טוב. כלומר הוא השיג אותי כי אפילו לא ניסיתי להשיג כלום. כל פעם שרציתי סמים שתיתי יין או וויסקי. חשבתי שהולך לי די טוב.
אבל, קרה מה שקרה.
למזלי התבטלו לי החזרות של סוף השבוע מהיום עד יום ראשון. אני לא אמורה לשמוח, מה אני בבית ספר ? אני אוהבת את החזרות. לפחות אין שום סיבה שלא אוהב אותן. נו, אני כן אוהבת. זה רק שבכלל לא בא לי לנגן בזמן האחרון. בא לי רק להזדיין.
ואין לי חניון (בלי קשר, כמובן) הוא סתם נשאר תקוע לי בראש פתאום. לא לרעה דווקא, כחלק מהחיים שלי בשנה וחצי האחרונות. החניון הזה הוא מקום די קיצוני - או שאתה סובל שם סבל תנ"כי או שאתה נהנה כמו בחופשה. לשכב לך בצל בספה מלוכלכת, לקרוא ספר או להרהר. להסתכל על החיים מהצד תוך שהלילה יורד אבל קצת לפני שממש חשוך. כשיש עוד אור ואפילו רוח אבל הפנסים כבר מתחילים להידלק. וריח נעים של אוכל מעולה מסוזנה מתערבב עם ריחות של בשמים יקרים של נשים מסוג אחר לגמרי מזה של חיילות הצהריים. כלומר לא כולן אלגנטיות אבל פה ושם אני קולטת עיניים אינטליגנטיות, אולי אפילו איזה אירוניה או הומור עצמי, משהו שאני מקבלת כמשב פתאומי ומגרה של חמצן לריאותי החנוקות.
אם אני מסתכלת על כל האנשים (המעטים, הו כמה מעטים) שהם חברים שלי אפילו בכללי, לכל אחד יש איזה טוויסט. אנחנו חיים ב...
טוב, אני רואה שאני עומדת להרביץ איזה נאום פילוסופי על החיים. אז אני אספור עד עשר ואנשום עמוק.
אני קצת מסטולה אבל עדיין מסוגלת לשלוט בעצמי.
להגיד ליליאן וג'וינט באותה פיסקה זה כמו חילול הקודש - וזה לא סתם ג'וינט. זה ג'וינט נהדר!
לא הייתי נופלת על כל חרא. אני צריכה חרא משובח ואז בטח, בקפיצת ראש.
אני נהנית מהסוטול וסובלת במקביל מרגשות אשם קשים כלפי הכלבה המעצבנת.
הו, איזה כיף לקלל אותה ככה. זה סמנטיקה, אני יודעת. זאת לא האמת. אני מתה על ליליאן. אני גם אוהבת לחיות בלי סמים. זה נכון, אני מסכימה עם הדרך שלה מאה אחוז.
למרבה הצער היא צודקת - אני לא יכולה בלי זה. אני לא יכולה!
ואני לא יודעת מה זה אומר! כשהיא אומרת לי 'נרקומנית' אני שונאת אותה ומזלזלת, כל כך מזלזלת בדרמטיות הזאת. אבל אני יודעת שזה נכון. זה צורך שלי, להרעיל את הדם. אני לא יודעת מה זה להיות צלולה. לא זוכרת מה זה אומר. לא כל הזמן רק מידי פעם אני קולטת את עצמי ומיד מתרצת את כל התירוצים היפים. אני מספיק אנטיליגנטית כדי להציג את זה לעצמי כדבר הכי לגיטימי שיש בכלל - אני אומן, אני לא יכולה ללכת לחלוטין בדרך הישר שהיא לא הדרך שלי. בכל פעם שאני פוגשת אישה בגילי ומעלה, ומטה, זה לא משנה...
גברים הם יצורים שונים לחלוטין, מכמה ששמתי לב. אין שום מקום להשוואה ביני לכל גבר אחר - נחותים אך אהובים. עד אחרון נהגי הלימוזינות של החתנים והכלות שחונים בחניון. עם כל האלימות המוחצנת בכוח שלהם. בעיני הרנטגן הנשיות שלי אני מוצאת מיד את נקודת התורפה. להכניע, להיכנע. לדמיין אותי במיטה גם עם הדפוק הזה. הדחף הזה לשלוט ולהישלט באופן מוחלט, לא התבגרתי מזה עדיין.
לעומת זאת כל אישה שהולכת במסלול הישר של החיים, אני קצת מפחדת ממנה. ושונאת אותה. ונזכרת דרכה שזה לא בשבילי, העולם הזה. אין לי שום אפשרות להיות עוד חיילת של העולם המערבי המלחיץ הזה. הנה עוד אישה שהצליחה להידחק לתוך התור ולהיות פשוט עוד אחת, כלום, קבוצה ריקה לבושה בשמלה לפי צו אופנה מכוער שציווה עליה להיראות כמו כולן. מקסימום אני מרחמת עליה, זה שיא הרגש. אם אני מצליחה לתקשר אתה (נהייתי די מעולה בזה) לבקש בקשיחות את החמש עשרה שקל שלי, והיא נותנת לי וזהו. או אם היא מאתגרת אותי בעוד איזה משפט או שניים מטומטמים וחסרי חשיבות כמוה, אז לענות לה בתחפושת של בן אדם נורמלי ולסגור את הסיפור יפה ולחזור למקום שלי. בקיצור אני נותנת לעצמי צל"ש על כל הישג כזה.
אז הבנתי שאני לא שייכת לעולם הזה ואז אני צריכה להתמסטל כי אם כבר אז עוד קצת להיכנס לתוך עצמי. זה סבבה של תירוץ.
ויש כמובן את התירוצים שרק ככה אני יכולה לכתוב. אבל מקודם כשהסתובבתי בבית שעות ומחשבה אחת לא מרפה לי מהראש - לעשן, לעשן לעשן ! כי סופסוף יש לי, השגתי פרח טוב. כלומר הוא השיג אותי כי אפילו לא ניסיתי להשיג כלום. כל פעם שרציתי סמים שתיתי יין או וויסקי. חשבתי שהולך לי די טוב.
אבל, קרה מה שקרה.
למזלי התבטלו לי החזרות של סוף השבוע מהיום עד יום ראשון. אני לא אמורה לשמוח, מה אני בבית ספר ? אני אוהבת את החזרות. לפחות אין שום סיבה שלא אוהב אותן. נו, אני כן אוהבת. זה רק שבכלל לא בא לי לנגן בזמן האחרון. בא לי רק להזדיין.
ואין לי חניון (בלי קשר, כמובן) הוא סתם נשאר תקוע לי בראש פתאום. לא לרעה דווקא, כחלק מהחיים שלי בשנה וחצי האחרונות. החניון הזה הוא מקום די קיצוני - או שאתה סובל שם סבל תנ"כי או שאתה נהנה כמו בחופשה. לשכב לך בצל בספה מלוכלכת, לקרוא ספר או להרהר. להסתכל על החיים מהצד תוך שהלילה יורד אבל קצת לפני שממש חשוך. כשיש עוד אור ואפילו רוח אבל הפנסים כבר מתחילים להידלק. וריח נעים של אוכל מעולה מסוזנה מתערבב עם ריחות של בשמים יקרים של נשים מסוג אחר לגמרי מזה של חיילות הצהריים. כלומר לא כולן אלגנטיות אבל פה ושם אני קולטת עיניים אינטליגנטיות, אולי אפילו איזה אירוניה או הומור עצמי, משהו שאני מקבלת כמשב פתאומי ומגרה של חמצן לריאותי החנוקות.
אם אני מסתכלת על כל האנשים (המעטים, הו כמה מעטים) שהם חברים שלי אפילו בכללי, לכל אחד יש איזה טוויסט. אנחנו חיים ב...
טוב, אני רואה שאני עומדת להרביץ איזה נאום פילוסופי על החיים. אז אני אספור עד עשר ואנשום עמוק.
אני קצת מסטולה אבל עדיין מסוגלת לשלוט בעצמי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה