דף שמונה עשרה

יום ראשון 27.6.2004
מה שיפה היום זה שיש רק חתונה אחת בינתיים וגם הוא חנה מחוץ לחניון. זה יפה.
כל היום אני חושבת - 'איזה יום בצבע תכלת' יום ראוי ללוויה של נעמי שמר בקיבוץ כינרת, תצא לדרך בעוד עשר דקות. למה זה מרעיש אותי כל כך ?
באמצע התמוז! כשחושבים על זה.
טראנס בראש שלי. בחוץ רגוע. בינתיים שום דבר עוד לא עלה לי על העצבים.
ודניאל התקשר מקודם. כמה אני אוהבת אותו. תכף ומיד הרגשתי יותר טוב.
כלה ג'ינג'ית בת ארבעים ושתיים: "למה היא עושה לי את זה עכשיו ?!" עצבנית, אדומה מעצבים.
שימלה בצבע אוף ווייט, אומרת לחתן שלה שמדבר בפלאפון לבוש חולצה ירוקה בוהקת.
הוא מתחמק ממנה ומדבר בסודיות. מסקרן אותי עם מי.
מה שהכי קשה לי פה זה החוש הומור של אנשים. עם זה עוד לא למדתי להתמודד. אין לך מזומן - אז מה אתה נכנס לחניון ? חתיכת חילזון מפגר עם משקפיים. בן אדם שמבזבז לי את הזמן ואני לא רבה אתו באותו הרגע, אני שמה לו קללה על הראש. (העפתי את החילזון שיחנה בחוץ).
שלשום בלילה עשיתי החלטה וזרקתי את כל הגראס ושאריות הגראס שהיו לי בבית, כל הג'וינטים המותחלים וכל ניירות הגילגול. הכל זרקתי וניקיתי את הקופסאות. די, אני לא סובלת את זה. החומר בישראל כזה חרא גם ככה. ונראה לי שאני יכולה בלי זה.
מחשבה נחמדה שעברה לי בראש - זאת העבודה הזמנית האחרונה שלי. מכאן אפשר רק לעלות
ישירות לצמרת הנחשקת, בה מתפרנסים ממה שאוהבים ויודעים לעשות.
ועוד דבר דווקא נחמד - רבתי עם איזה טיפשה, אמרתי לה לחנות בחניה 2 היא באה לחנות ובדיוק נכנס טנדר ותפס לה. אז היא אומרת לי - "מה זה, את אמרת לי לחנות פה. תגידי לו שיצא. אני רוצה לחנות פה" אמרתי לה - "לא עזבי, אין לי כוח, תחני פשוט במקום אחר, החניון ריק" היא התעקשה שאגיד לו. אמרתי לה - "לא. לא. אין לי כוח עכשיו" אז היא חנתה במקום אחר.
בינתיים לקחתי כסף מהטנדר ואמרתי לו בחיוך (באמת לא היה לי אכפת): "עצבנת את הגיברת"
אז הוא שאל למה. אמרתי לו שהיא עמדה לחנות שם. אז הוא וחברה שלו צחקו כי יש ים מקומות אחרים, וגם אני צחקתי (לא התפקעתי, סתם בחוסר אכפתיות). ואז כשהיא באה לשלם, חשבתי שאולי היא נעלבה וחושבת שצחקנו עליה. אז אמרתי לה בטון מפייס -  "הוא לא התכוון. הוא לא שם לב שאת רוצה לחנות" וההיא פתאום התנפחה, היא אמרה לי - "סליחה ?! מה אכפת לי שהוא לא התכוון. את אפילו לא הסכמת לדבר אתו וזה התפקיד שלך. את לא עשית את התפקיד שלך" ואז כבר כן התפקעתי מצחוק. אמרתי לה - "מה את אומרת ! ואת תגידי לי מה התפקיד שלי ?" זה דווקא קטע יפה בעבודה הזאת - התפקיד שלי לא מחייב אותי להיות משהו אחר ממה שאני. ובזאת הגיברת ניצלה מקללה כי הספקתי להראות לה כמה שאני שמה עליה זין. טיפשה מאוימת. מה אני הכלב שלה ? לכי תנבחי ? לא בא לי.
הנה חתן קטן שנראה כמו קוסם. לעולם לעולם אני לא אתחתן. זה בטוח.

                    להאזנה לשיר 'עצוב למות באמצע התמוז' מאת: נעמי שמר לחץ כאן









אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה