דף ארבעים ושבע


יום רביעי 16.3.2005
ההקלטות הולכות ומתקרבות אלי בצעדי ענק. אני מחליפה גישה מרגע לרגע. בעיקר סובלת.
אחרי החזרה חיכיתי לאוטובוס והנהג עד שנזכר לעצור לי, אז רצתי אליו. פתאום אני רצה אחרי כול אוטובוס כמו איזה נוירוטית. עוד שניה גם תידחפי בתור. מה עובר עלי ? הנהג היה שרמנטי ולא עד כדי כך מבוגר וקשה יום. אני הייתי דידקטית וצודקת והלכתי לשבת רחוק. ואז עלתה איזה בלונדינית, לא דוגמנית אבל נאה. הוא פטפט איתה. יכולתי לראות במראה שמעליו שהוא לא מפסיק לדבר. ואז הבנתי שהוא מוכר לי. ואז הבנתי ששכבתי אתו פעם. זאת אומרת פעמיים. מזמן. הוא היה קצין בקבע. איש נוראי. חשבתי שהוא בכוונה עצר לי רחוק שארוץ רק בגלל שאני בחורה. זה הטיפוס. הוא לא זוכר. אבל אז באתי לרדת ומהמבט המפוקס מידי שהוא נתן דרך המראה הבנתי שהוא כנראה כן זכר. מניאק.
גם אז היה מניאק. פגשתי אותו בצבא. הוא עזר לי ללמוד לפסיכומטרי. באמצע הלילה הפסיכומטרי עבר לחדר בנות שהיה ריק וחשוך כי הנורה נשרפה. היו שם שלוש מיטות יחיד, נרות וטייפ דאבל קאסט. 
הוא שם קסטה של פינק פלויד. רגיש אלק. למחרת אצלו בדירה.
איש נוראי. אני זוכרת שיצאתי מהדירה שלו רותחת מעצבים עם המחשבה – 'נבר מור !'
כמו שסבתא שלי אומרת בסוף כל ארוחה בכל מסעדה שהלכנו איתה אי פעם.
גס רוח מטומטם. מי אמר שאתה יכול להביא חברים ? לא הסכמתי בשום אופן. למה זה צריך להיות עד כדי כך זול ? למה זה לא יכול להיות נניח חצי זול ? ישירות ממנו הכרחתי את עצמי ללכת לאיזו מסיבה כדי שיהיה לי אליבי מול חבר שלי. טוב שגם אני, פשוט סינדרלה.
ועכשיו אני כאן. הוא באוטובוס ואני בחניון. שנינו קיבלנו את העונש שלנו, אה ?
אוף, באות מכוניות. יופי, שילך הצלם המניאק – "מתי תקראי לי בשם שלי ?" בחיים לא. בחיים בחיים לא. והנה עוד אחד. סתם אחד. ניצחת בקרב. "תתקרבי תתקרבי אל תפחדי" מה אתה אומר. בעיני אתה עדיין אפס. מתקשט בחברה הקטנה שלך. לא עושה עלי שום רושם. פסיכולוגיה בגרוש. אבל תשלם באהבה. קח את הג'יפ הנוצץ שלך ותעוף מכאן. והלוואי ואף פעם לא תחזור. הקטנה תשמח להמשיך מאיפה שהפסקנו.
אוף. לא יודעת מה קרה אבל פתאום מסלע (מרכז סיוע לעולה במשבר) יצאו איזה שלושים איש. כולם חובשים כיפות בוכריות. גם הנשים. אני חושבת שהם אמריקאים. הרבה "נווה צדק" ו"באיזרת השם".
דיבורים מתעופפים סביבי כמו פרפרים. ובמקביל שתי כיתות בית ספר עושות טיול בסוזן דלאל. 
הכול הומה ושוקק חיים. איזה באסה. אוי לא. הם באים לכיוון שלי. כל הזמן אני מסתווה פה.
"אגב, סוזאנה היה בית המרחץ" (המדריך טיולים שלהם מוקסם מהכול)
יושבת בסוזנה על קפה על הבר. כמה סיוט לי בחניון. לא יכולתי יותר. ברחתי לכאן. כמה רעש יש שם וקר נורא וכל שניה מכונית אחרת מעיקה עלי. ולא ישנתי כמעט בלילה. והחזיה החדשה שקניתי (אחרי חצי שנה פמיניסטית שאף חזייה לא עולה עלי) הורגת אותי. היא גם קטנה עלי. עכשיו הורדתי אותה והשארתי במחסן. והיום אחרי החניון יש לי עוד כל כך הרבה מה לעשות כי אני מתארחת בהופעה של יהלי. ודי, נמאס לי מהחניון המטומטם הזה. ובכלל, יש לי מצב רוח נוראי. (אני בטח סתם מתרגשת מהערב, אז כל עולה במשבר, צלם, נרקומן ומדריך טיולים, כולם מעצבנים אותי עכשיו במידה שווה)
מה שכן, בעודי יושבת כאן על הבאר, אני חושבת על זה שפתאום אחרי כמעט שנתיים, אני מתחילה לאהוב את סוזנה. מצטערת שאין קפה כזה ליד הבית שלי.
טוב, קניתי דיאט קולה ושוב אני בספה שלי. קצת נרגעת. הכול בסדר אז אני עובדת קשה. זה לא טרגי. 
חוץ מזה יש לי עוד שעה וחצי למנאייק והערב, הרי בטח יהיה כיף.




4 תגובות:

  1. קשה כל כך לפגוש דמויות מכאיבות מהעבר. מסתובבות להם ככה כאילו כלום, ולהיפך עוד ממשיכות באותה הדרך. זאבים. ולא את לא ב"חניון". את שילה פרבר !!

    השבמחק
  2. התכוונתי שהחניון לא מרדד אותך לאישיות הגדולה, הכישרונית והמדהימה שאת. גם אם את בחניון ומהחניון.

    השבמחק
  3. התמונה הזו כל כך יפה שחלמתי עלייך הלילה
    ובחלום עפת מהדירה שהייתי בה איתך (והיתה בה איזו מסיבה או קבלת פנים)
    אבל נחתת שלמה (יחסית) והמשכת הלאה
    שלך,
    "הבעיה היא"

    השבמחק