יום שני 15.11.2004
לכולם כבר נמאס ממני וממאבקי הגמילה שלי. לכולם נוח שהנושא נסגר. גם
לי. והנה הגעתי הלום -
21 יום לניקיון ושלווה והסיפור חוזר על עצמו – אלה הימים
הקשים. הם שוב באו. הם כאן. אני לא רוצה לחזור לאן איי כי גם זה השתלט על הראש שלי. וכל החברים החדשים והחברותא חנקה אותי קצת. מצד שני אני שוב צריכה עזרה. איכשהו עד
שלושה שבועות אני כבר מסוגלת איכשהו להחזיק. אחר כך זה מסתבך לי.
הערב יורד. שקט בחניון. אני קוראת, מידי פעם גומרת סיגריה, באינסטינקט זורקת
אותה למרחק ואז נזכרת שאסור בגלל האספלט שאבי עשה. כשאני מרימה את הסיגריה, אני
רואה עוד בדל ומרימה גם אותו, כעובדת הכי טובה בחניון שמגיע לה פרס ומדליה. ואז
אני רואה שהרמתי בדל ג'וינט גמור
(חיית הטרף מרימה גבה).
באו שתי נשים אני חושבת בנות חמישים ושבע. מטופחות, לא יפות. אוטו
יקר. מתחילות להוציא לי עשרות אגורות. מעודדות אחת את השנייה בעליזות לחפש רק עשרות
אגורות. אמרתי – 'לא. בבקשה, אני סוחבת את הקופה בפאוץ' עלי, זה כבד ואין לי
אפשרות להיפטר מהעשרות אגורות האלה. רק לא עשרות אגורות'. אחת מהן החליטה לחנך אותי. היא פתאום עברה לגישה
אסרטיבית בקשר אלי. אישה נוראית. אמרה לי להחזיק את הבלוק של החניון ישר כמו מגש.
יותר ישר. זה לא ישר. תחזיקי ישר. והתחילה לערום עליו עשרות אגורות. סופרת לאט עשר
עשר כמו מלמדת ילד מפגר לספור עד מאה חמישים. את כל החמש עשרה שקל בעשרות אגורות.
טקס השפלה. זה נמשך נצח. חברה שלה רצתה לעזור באמצע, לתת שקל (יינה עזרה) וההיא – 'לא,
זה בסדר חנה. יש לי מספיק עשרות אגורות, היא תחכה בסבלנות' ואני עומדת שם כמו גולם
וצריכה לחכות עם הבלוק הכבר כבד שלי מרוב עשרות אגורות המזדיינים שלה, כדי שהיא
תמצא בתיק עוד עשרות אגורות לענות אותי איתן. כשהיא גמרה לספור מאה חמישים מטבעות,
על הבלוק שלי התנוסס כבר הר של עשרות אגורות, שאין לי שום אפשרות להכניס לפאוץ'. וגם
לא רצון. היא הוסיפה עוד שני מטבעות של עשרות אגורות ואמרה לי – 'זה בשבילך' (!) במבט של
'ותלמדי לפעם הבאה'.
הרגשתי שזה יותר אמור לעצבן אותי מממש מעצבן או משפיל. באמת
להשפלה צריך שניים ולא רוצה, אני בוחרת עם מי לשחק.
ובכן, מה שעשיתי יצא קצת
תיאטרלי אבל לא היו לי הרבה ברירות. בלי להזיז ממנה את העיניים הפכתי את הבלוק. הר
של מטבעות התפזר על האספלט החדש. המשכתי לעמוד ולהסתכל עליה כמו קונאן הברברי
בקשיחות תוך כדי שתיקה רועמת וכנראה מאיימת כי הן פתאום נראו מפוחדות.
(אני בינתיים
חיפשתי בראש איזה משפט מחץ שאפשר להגיד עכשיו אבל היה לי תקוע משום מה 'אסטה לה
ויסטה בייבי' שלא קשור לכלום) הן היו בשוק (לדעתי זה דווקא היה ממש צפוי
מצידי) הן התרחקו במהירות. ברחו מפניי לסוזאן דלאל. בטח להופעת מחול. מידי פעם
השנייה הסתכלה אחורה לוודא שאני עדיין עומדת שם. המשכתי לעמוד עוד קצת (כי אם זה
תיאטרון הדמות שלי אמורה להמשיך לעמוד ולהסתכל במבט קשוח עד שהתאורה יורדת) בסוף נמאס לי וחזרתי לספה.
לדעתי אפילו הנרקומנים לא יטריחו את עצמם לעשרות אגורות שלה. למרות שלך תדע.
אין
דבר, אני אוסיף את זה לחוב שלי לחניון.
שורש הבעיה הוא שלא גומרים פנקס במשמרת. אתה הולך הביתה עם חצי פנקס
והרבה כסף. ואז אתה מתחיל להלוות עצמאית מהכסף הזה ולחיות ממנו. במשמרת הבאה
כשנגמר הפנקס אתה הרי גם מתחיל עוד פנקס אז הכסף מהפנקס החדש סוגר לך את החוב. עכשיו
אתה חייב לפנקס החדש. בגלל זה אי אפשר להתפטר מהחניון הדפוק הזה. אנחנו כל הזמן חייבים
לו כסף.
וגם בגלל שאנחנו תמיד מסתובבים עם סכומים גדולים, אנחנו שוכחים שאנחנו
בעצם עניים שמרוויחים גרושים ומרשים לעצמנו מחוות חסרות חשיבות כמו מקודם עם
העשרות אגורות שלה. הרי הייתי יכולה ללכת לסוזנה שיעזרו לי עם זה או לשים בשקית
בצד. לא יודעת למה באותו רגע הרגשתי שהברירה היחידה שניצבת בפני היא להעיף את כל
המטבעות שהבת זונה ספרה לי כל כך לאט. ולמה הייתי חייבת לעשות את זה דחוף מולה.
שלא תחשוב שהיא ניצחה.
זה קלאסיקה של מחלת ההתמכרות – כל טיפש עובר לגור בראש שלך
ועכשיו תשלם לו שכר דירה, חשמל, ארנונה. עכשיו אני אמורה להמשיך להתרתח. המוח שלי
עובר למצב של מכונת כביסה, מגביר את המהירות, הופך בדברים, סוחט, ולא אירגע עד
שאחזור להשתמש.
זה מה שאמור להיות. זה לא מה שיהיה. ולא לכל בן אדם יש זכות לשלוח אותי
חזרה לגיהנום שלי.
אוי אוי אוי כל כך נכון המכונת כביסה והטיפשים שגרים והמחוות של הדרמה אוי אוי אוי כל כך אני
השבמחקאוהבים אותך :)))
מחק