דף שלושים ואחת

יום שלישי 24.8.2004

ובכן... בצהריים טלפון. עודד. החתול שלו לא מפסיק להתחבא ולכן הוא נאלץ לוותר על ינקלה. בכל זאת לחתול יש ותק. עכשיו הם בקפה ויש שם ארבעה אנשים שרוצים לאמץ את ינקלה (שני מלצרים ושני לקוחות) אז לפני שהוא מעביר אותו הלאה רק רצה לידע אותי.
אמרתי - רגע, רגע. אני באה. אל תתן אותו לאף אחד. אני רוצה להגיד לו שלום.
הקול שלי היה צרוד. מה, אני חולמת ? אלוהים אוהב אותי !
טסתי לקפה של עודד. בצד ספה אינסופית שמלווה את כל הויטרינה. מזגן נעים ומוזיקה שקטה. לקוחה אחת יושבת על הספה, מדברת עם מישהו ומלטפת מבלי משים את ינקלה המנמנם עם הראש על הברכיים שלה. לידו צלוחית עם ממרח פטה כבד חצי אכול, חצי לא אכול. לא חושבת שראיתי אי פעם מישהו יותר שבע ונינוח (ועוד ינקלה! נראה כאילו הוא יצא לפנסיה) נכנסתי בתנופה של לקפוץ עליו ושנרוץ אחד לקראת השנייה. אבל הוא לא התייחס אלי. זה קצת בלבל אותי. ינקלה תמיד רוקד וקופץ גם על זרים. פתאום אדישות. לעודד היה לא נעים ממני. הוא אמר שאולי ינקלה צריך להתרגל אלי או משהו כזה. הביא לי משהו לשתות וסיפר כל מיני דברים על החתול ועל ינקלה. והמלצרים גם. כולם מאוהבים בו. מתייחסים אליו כמו אל מלך. חייכתי. לא שמעתי כלום. מידי פעם הצצתי בינקלה. הוא קם, כשכש להם בזנב בעצלתיים, התיישב לנוח. שתה אולי ארבעה ליטר מים. ורק אלי כלום, כמו לא רואה אותי. הייתי צריכה רגע שקט לחשוב מה אני עושה. מה זה ? הוא שכח אותי ? שאלתי איפה השירותים. אמרו לי למטה. מדרגות לולייניות אינסופיות. דילגתי שתיים שתיים במהירות. למטה דלת שנסגרת מאליה כמו בבאר במערב הפרוע, דחפתי ומיהרתי פנימה ועוד דלת של המערב הפרוע ועוד אחת. הכל עשיתי בדילוגים. הייתי צריכה מהר דחוף להיות לבד. באתי לסגור את דלת התא של השירותים וגיליתי שמשהו חוסם אותה. ניסיתי שוב - לא הולך. הורדתי את העיניים וגיליתי שינקלה מצטופף לידי. מסתבר שהוא דהר בעקבותיי. נחוש לא לתת לי להיעלם לו שוב מהעיניים. לא לעשות שוב את אותה הטעות. בדיוק כמוני. נהיו לי דמעות. לשם שינוי משמחה. בדרך חזרה הביתה הלכנו שנינו על האוויר כשמכל החנויות באבן גבירול כל המוכרים יצאו לברך אותו - הי ינקלה. מה נשמע ינקלה ? ואותי זה לא עיצבן בכלל, אפילו לא קצת. משהו השתנה בי או נפתח.
התגעגעתי אליך יה צ'יקמוק. שיגעת את רבי. כמה דרמות על כלב כל כך קטן!
טוב נו, זה הרי הכלב שלי. איך לא יעשה דרמות ?

                                                          לצפיה בינקלה ריצ'קין בכבודו ובעצמו לחץ כאן

דף שלושים ושתיים

יום שני 30.8.2004
אתמול המוכרת בחנות חיות בשבזי אמרה לי שינקלה מפונק. (כי הוא לא אוהב את הבפאלו המזדיין שלה ואין לה אוזן של טלה) נפגעתי מאוד ולכן היום הוא צריך להסתפק אך ורק באוכל היבש שהוא שונא. אני שומעת אותו מסתפק. איזה כיף כי מקודם הוא עשה שביתת רעב לרגע, הרג בובת ארנב ופיזר את המילוי שלה בכל החניון. אה, חזר לארנב.
ליליאן עשתה לי שיחות קשות בנושא הסמים שלי. היא שמה לב שכל כמה ימים יש את הנפילה שלי שנמשכת כמה ימים שבהם אין עם מי לדבר. ושכנעה אותי דרך כל הגוונים של הלחץ הפסיכולוגי שאפשר לתאר, כולל אכזבות ואיומים בסגנון - "בפעם הבאה שאת מעשנת תדעי שאת יכולה להמשיך לעשן, פשוט תמשיכי לעשן ותישאי בתוצאות" המסתוריות! היא לא אמרה לי מפורשות שתפסיק לנהל אותי אבל כן אמרה שלא תעלה אותי להופיע כל עוד אני מבחינתה מכורה. ושהיא עייפה מזה כבר.
בקיצור הבטחתי והחלטתי שאני הולכת לאן איי!!!
זה מלחיץ אותי נורא. מילא כשלילקה הייתה כאן, אז זה היה כיפי וצחוקים, אבל לבד ?!
זה כבר יותר משנה וחצי מאז לילקה לקחה אותי לאן איי בפעם הראשונה. אבל הרי תוך יומיים שלושה פרשתי עם החלטה יפה - אני יכולה ואני אפסיק לבד. אם נתעלם לרגע מאינספור הפעמים שעישנתי מאז עם אנשים אחרים, או שתיתי עד לא ידע, או כדורי שינה שלקחתי בסתר רק בשביל להיות מטושטשת, או הכדורים הממריצים שעוזרים לרזות אבל גם עושים מצב רוח עליז, או סיגריות מחוזקות בשורה של קוק שאני שונאת. שונאת גם את הריח. יש לזה השפעה הפוכה מקוק שמסניפים. יותר דומה להירואין רק שזה מתחיל לאט. צלילות כאלה מגעילות. אבל אם יש אני מעשנת בלי לשאול את עצמי שום שאלה. שזה נניח דבר קטן (ועכשיו פתאום גם זה כבר נשמע לי לא דבר קטן) אחרי שנה וחצי ההפסקה הזאת לא נראית טוב.
פגשתי את דניאל ליד החניון אתמול (דנה עברה לגור בשכונה) וסיפרתי לו שאני הולכת ביום שלישי לאן איי. הוא הבטיח שיבוא אתי לפעם הראשונה. אתמול זה נשמע לי מרגיע. עכשיו גם זה מלחיץ אותי. אני לא יודעת למה אני כל כך לחוצה מזה. סך הכל בעניין של להפסיק לעשן אני משוכנעת לגמרי. איפה שהוא גם יודעת שליליאן צודקת. בחנתי את ההתנהגות שלי בפרח האחרון שהתגלגל אלי. ראיתי איך אני לא מרפה ממנו ואם היה לי 'אאונס' טוב אז גם ממנו לא הייתי מרפה משום דבר לא הייתי מרפה עד שהייתי גומרת אותו או יותר נכון כמעט גומרת אותו. גם עכשיו יש לי עוד קצת לשעת חירום.
אוף חם לי פה יש לי עוד ארבע שעות וחמישים דקות.
אני יודעת (בעקבות השיחה עם ליליאן במיוחד) שזה שאני שונאת סמים זה חדשות ישנות. זאת הגישה שלי שהולכת ומקצינה מנפילה לנפילה.
ליליאן אמרה לי - ההבדל בינך לבין דניאל שהוא יכול לעשן ביום שישי עם חברים וביום ראשון הוא חוזר לעבודה והכל בסדר. את מתחילה לעשן ביום שישי ואז עד יום שישי הבא את בחלומות שלך.
אני יודעת שזה נכון וכבר הבנתי שאני לא רוצה יותר. זאת התחלה טובה.
בשביל ההמשך אני צריכה עזרה.

דף שלושים ושלוש

יום רביעי 1.9.2004
זה כבר יום שני ברציפות שאני הולכת לאן איי ו'נקיה' כבר 20 יום.
מה זה מבולבלת, זה כל כך מוזר! מצד אחד אני מתנשאת, חושבת לעצמי - טוב, אני לא בליגה הזאת. אלה היו 'משתמשים' אני בתחום הלגיטימי. מצד שני אני כבר כמה ימים בתשוקה מטורפת לסמים. מטורפת, אני משתגעת. בא לי לפוצץ הכל. הכל ! להגיד לליליאן שתעזוב אותי בשקט. מלחיץ אותי לא לעשן בכלל. מלחיץ אותי פחד. אני נשבעת, אני מתחילה להשתגע. לא בא לי את ה'נקיון' הזה. "אלי! תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם! אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי ואת התבונה להבחין בין השניים" חרא. קשה לי נורא. בא לי ים של חשיש! בא לי ג'ראס! בא לי סופר סקאנק! בא לי ווייט ווידואו! הנה, לא בא לי סמים קשים. מה סך הכל ביקשתי ?

יום שישי 3.9.2004
הי לילקה. הערב בתשע וחצי אני הולכת שוב ל-NA. חשוב לי מאוד להצליח בדבר הזה. יש לי כבר 22 יום של 'ניקיון ושלווה'. העובדה שנורא קשה לי עכשיו מתקשרת לאינפורמציה הבאה - שלושה שבועות הוא הזמן שלוקח למחזור הדם להתנקות מהסם (מישהו אמר לי). בשנה האחרונה מחאתי לעצמי כפיים על זה שאני לא מעשנת כל הזמן ולא על בסיס יומיומי אלא רק מידי פעם לעתים רחוקות. כנראה שלא כל כך רחוקות כמו שלושה שבועות. ושוב - ג'וינט אחד בשלושה שבועות זה לא נורא. הבעיה אתי שאין ג'וינט אחד.
יש באן איי קטעים מצחיקים אבל האמת שהימים האחרונים נורא קשים לי והדבר האחרון שיש לי זה ממש חוש הומור. אכתוב לך בכל זאת כמה דברים שקצת שעשעו אותי:
יש אחד, אני חושבת שקוראים לו 'שלמה ואני מכור' (אוהבים אותך!) נקי כבר שלוש שנים ושלוש עשרה יום (לפני יומיים פשוט זה היה 11 יום) יש לו שיער לבן עד הכתפיים, מעט מאוד שיניים בפה ומבט של לטאה בשמש. קול צרוד וקצת צפצפני של נרקומן שעכשיו לקח מנה. כולל פאוזות ארוכות עם עיניים עצומות. ובאופן כללי הוא זקן.
בפגישה הראשונה שהייתי, הנושא היה 'חוסר אונים' והיו כל מיני סיפורים של 'חברים' איך הם "מפעילים חוסר אונים" במצבים בחיים שבא להם לפוצץ איזה בן אדם ואיך הם מתגברים על עצמם ומבליגים. כל מיני דוגמאות. ואז הוא פתאום אומר (אחרי שהציג את עצמו וכולם אוהבים אותו) "מדברים פה על חוסר אונים. חוסר אונים זה שאין אונים. עכשיו, אני מטבעי כזה" זה הצחיק אותי. אחר כך הוא נאם שעה על זה שיש מצבים שהוא חסר אונים ויש מצבים שהוא לא חסר אונים.
עוד דבר - הייתה איזה אחת שישבה בצד ונראתה נורא סובלת, שכחתי את שמה. כשהיא דיברה היו לה דמעות בעיניים. גם כשהיא ניסתה להצחיק היה נראה שעוד שנייה היא בוכה. נראית חוזרת בתשובה. אה, היא גם בעצם באמת אמרה שהיא אוהבת את אלוהים ואסירת תודה (שזה גם היה הנושא של יום אחרי זה - אסירות תודה) שאלוהים בחיים שלה.
אבל כשהיא התחילה לדבר אני הייתי בשוק כי היא אמרה (הייתי בטוחה -) "אני רוצה קודם כל להגיד שאני מזדיינת עם החבר" ומשם המשיכה לקשקש על אלוהים ועל אבא שלה וכמה קשה, ושהיא רוצה להתחתן ולחיות חיים נורמליים ושהיא, עם כל השכל שלה ושהיא למדה וכו'
וכל השאר אדישים, מקשיבים ובוהים. ואני אומרת לעצמי - מה קורה פה ? היא אמרה להם שהיא מזדיינת עם החבר שלה. והם, שנראים לי גם חרמנים (אחול בלוע) מה זה ?!
רק כעבור שעות בלילה, פתאום קלטתי שהיא אמרה - מזדהית (כלומר מזדהה) עם מה שה'חבר' בקבוצה אמר רגע לפני כן.
וגם כמובן אורה נמצאת שם. ביום הראשון היה לה מצב רוח ממש טוב (היא גם נראתה נהדר. בטח יחסית לאיך שנראתה לפני שנה וחצי) והיא דיברה את הדיבורים האניגמטיים שלה - "אני רוצה להודות לאלוהים, אני נמצאת עכשיו בתקופה שאני רוצה המון דברים כאן ועכשיו. הרבה פנטאז᷾יות. אבל אני יודעת שכל הפנטאז᷾יות האלה, זה לא מתאים לתקופה. אז אני רוצה לבקש מאלוהים"... בלה בלה בלה...
למחרת היה לה מצב רוח שחור. לא הבנתי כבר שום דבר שהיא אמרה חוץ מאשר "להרגיש כאב. ואני אפילו נהנית מזה. מה שפעם לא היה לי כי הייתי עושה הכל רק לא להרגיש" אני כמובן בטוחה לגמרי שהיא מאזוכיסטית במיטה שחבל על הזמן ומזדיינת עם 'חברים' מהקבוצה.
ביום השני היה אחד שדיבר והוא בחור יפה מדהים, גם נראה נורא צעיר. היה לו קצת טון של צפוני אבל מה שהוא אמר נורא זעזע אותי. עד כדי כך שאחרי שהוא דיבר רציתי ללכת. נתתי לחבר הבא לגמור את הדברים שלו (לא יפה ללכת באמצע כשמישהו משתפך) ואז הלכתי די שבורה. גם כל כך רציתי לעשן שזה היה בלתי נסבל לשבת שם עוד רגע אחד.

דף שלושים וארבע

יום רביעי 8.9.2004
מזג האוויר משתנה פה בימים האחרונים. אתמול למשל עוד היה חם אבל עם רוחות עזות. הלכתי עם ינקלה מהחניון דרך הים. פעם ראשונה שהוא פוגש את הקונספט הזה של ים. היה כל כך הרבה רוח ושקט כמו ביום הדין. הוא התרוצץ ואני הרהרתי.
אני עושה הרבה חשבונות נפש בימים אלה כתוצאה מהגמילה. אני נקייה 27 יום.
אני סופרת 26 כי, לא יודעת למה, מורידה לעצמי יום על מחשבות רעות.
השבוע האחרון היה מהבחינה הזאת (מכל בחינה, מה אני מסתובבת סחור סחור) סיוט.
היו לי כל מיני תופעות פיזיות נוראיות. אמרתי לעצמי - זה סמים קלים, זה הרי בעיקר סמים קלים, מה הקריז הזה עכשיו ? זאת התמכרות פסיכולוגית! אבל לא עזר לי.
כשלא יכולתי להרים את הראש. כשהרגשתי שאני הולכת למות. כשפתאום באו לי כל התופעות שקורות מתי שאתה בתקופה של עישון אינטנסיבי. ופתאום אתה מרגיש נורא ויודע שמגיע לך כי עישנת המון - ככה - רק שלא עישנתי בכלל. אז הרגשתי שלא מגיע לי.
וחוץ מזה שזה היה אפילו יותר גרוע מזה.
כאילו אני מסטולה מתה רק בלי החיוך האווילי - נתקלתי בדברים, הרגשתי שהראש שלי מעורפל, חוסר ביטחון ברמה קיצונית, כאבי ראש כאילו אני מיובשת ודיכאון פסיכי. המחשבה היחידה שהצליחה לגרום לי לזוז היא הבטחה שקרית שהבטחתי לעצמי שעוד מעט אני אעשן. רק אני אעשה משהו ואז אעשן. רק אצא עם ינקלה שמבקש, ואחרי זה ג'וינט הפרס. וכמובן בלי שום פרס.
לפני כמה ימים הייתי בפגישת NA והיו מעט אנשים אז גם דיברתי קצת (יצאתי לחמנייה טרייה כי אפילו לא הייתי מסוגלת להגיד שאני מכורה. אמרתי כמו איזה מתחכמת - "אני שילה וכנראה שאני מכורה" במקום "שילה, מכורה" כמו שצריך להגיד)  אמרתי שנורא קשה לי ושאני לא מבינה, זה סך הכל סמים קלים, מאיפה כל הקושי הזה.
פתאום מסתבר שהתימנייה שנמצאת שם כבר שנים היא אפילו עוד יותר ממני, הסם שהיא נגמלת ממנו הוא גראס בלבד. והיא מדברת במושגים האלה 'להשתמש' 'הסתייגויות' 'ניקיון'. ואחת אחרת נגמלת בכלל מכדורים משככי כאבים. פתאום הדבר הזה נהיה נושא ואיזה אחד אמר שאצלנו (...) אין חומר קל, חומר קשה. זה אתה שקשה. כי יש מחלה של התמכרות אז זה לא משנה גם אם התמכרת לבמבה.
ולי יש בראש כל מיני הפרעות.
יש אחד חכם שקוראים לו ניסים שלקח אותי קצת תחת חסותו. יש לי את הטלפון שלו ואני אמורה להתקשר בכל שעה אם קשה לי. בלילה הקודם (לא אתמול, שלשום) טיפסתי על הקירות ולא יכולתי להתקשר. בכל מקרה הוא אמר לי משהו יפה - 'מחשבות זה כמו אורחים. יש אורח טוב ויש אורח רע. אבל המארח מקבל את כולם'
אז אחת האורחות החרא היא המחשבה - עוד לא התנסיתי מספיק. בסדר - יש לי מחלת התמכרות ?
אני עוד לא מוכנה. עוד לא בוגרת מספיק בשביל להחלים. אני רוצה ליהנות (כאילו שרק מסמים אני יכולה ליהנות בחיים ובלי סמים לא יכולה. אני יכולה 'להעביר' את החיים אולי אבל לא ליהנות בשום רגע). למחשבה הזאת נחת הדיסק ששיר שלחה לי עם בנאדם יפה ומוכשר שעושה הירואין ועושה מזה דגל. לי אפילו אין את הדגל היפה שלו.
אני לומדת על עצמי הרבה דברים שידעתי כבר ושכחתי כמו שאני לא בן אדם עצבני אלא חמום מוח. כל דבר מרעיש אותי. אין עיקר וטפל. הכל עובר דרכי ונכנס למערכת הלופים. אני מתעמקת בהכול. החשיש והגראס נתנו לי איזה מענה בקטע הזה. לא שהגעתי אי פעם לרמה של סבבי בבי. אבל זה עזר לי להיות יותר קהה מול דברים. לא חשופה ורגישה (לעצמי, כמובן) בצורה קיצונית, כמו שאני.
עוד מחשבה חרא היא שמתי שאני מעשנת סמים, אני לא צריכה סמים. בטח גם לא סמים אחרים. אבל כשאני נקייה פתאום כל האופציות נפתחות. בניסיון לברוח מהסחיות פתאום הכל בא בחשבון. גם הירואין. זה לא יקר. ואז אני חושבת שעדיף לי (אה-הא) לעשן את הגראס שלי ובכך לדכא את הטוקסיקומניה הזאת. קיבלתי את הדיסק משיר וזאת המחשבה העיקרית שהסתובבה לי בראש - הנה תראי אותך, את מתגרה מהירואין. עדיף שתעשני ולא תגיעי לשיא הנומך (כמובן שיש יותר נמוך אבל לא הרבה ושילה די כבר). אני לומדת לזהות את המחשבות האלה, כשהמוח מתגייס לתת לי אישור רסמי לחזור לסורי. אתמול היה אחד שסיפר שהמוח אומר לו (כולם מדברים על מה שהמוח אומר להם ומתעתע בהם) אתה מרגיש חרא, גם אז הרגשת חרא. אבל לפחות היה לך את הסם שעשה לך טוב.
או עוד מחשבה - איזה מישהי אמרה שם (נקייה כבר איזה שלוש שנים) שלפעמים היא לא מצליחה לעשות עם היום הנקי שלה שום דבר. חוסר יעילות טוטאלי. הדבר היחיד זה רק שהיא הצליחה להחזיק עוד יום נקי ומבחינתה זה בסדר. כי זה הדבר החשוב ביותר.
יש עניין של סדרי עדיפויות. כולם אמרו שבסדר העדיפויות שלהם הכי חשוב זה להישאר נקי. היה אחד שאמר - לא ראיתי את הבן שלי ולא דיברתי אתו כבר שלושה חדשים אבל זה בסדר מצידי כי אני נקי. ואחד אחר, נורא מוזר אמר - גם אם אימא שלי תמות אני לא אחזור להשתמש. והמשיך לדבר. חשבתי וואו משהו קיצוני, איך הוא אומר את זה ככה בלי חס וחלילה. ואז הוא פתאום - אני ארצח את אימא שלי ולא אשתמש. ואחר כך מספר שמי שמשתמש בא לו להרוג אותו, ואחותו ואימא שלו כנראה משתמשות והוא ישחט אותן ולא ישתמש. הפחיד אותי הדפוק הזה.
אז אני אומרת לעצמי - אני לא יכולה להרשות לעצמי יום שכל מה שעשיתי בו זה נשארתי נקייה. לי זה לא מספיק טוב. עדיף לי כבר לעשן את הכמה שכטות שלי ולא להתמודד עם כל החרא שלי. זה כבר כמה שנים שלא הייתי נקייה כל כך הרבה זמן כמו עכשיו.
או עוד מחשבה מתעתעת - אני אבחר יום פעם בשבועיים שלושה שבו מותר לי לעשן כאוות נפשי. ואז בכל שאר הזמן יהיה לי קל להישאר נקייה כי אחכה ליום הזה. ואז אני אומרת לעצמי- כן, אבל בדיוק כזה דבר ניסיתי לעשות בכל השנה וחצי שעברה מאז שהלכתי עם לילקה לאן איי, ולא הלך לי. למה שעכשיו כן ילך ?
ככל שאני רוצה את זה יותר, כך אני חייבת להודות בפני עצמי שאני רוצה את זה יותר מידי.
עכשיו לעשן ולו שכטה זה כמו לאכזב את עצמי מאוד. זה לא כמו לעשן בכיף שלי. לא יהיה לי כיף לעשן עכשיו. בכלל אני לא רואה את הכיף בסמים. אקסטאזי או דברים כאלה, אנשים שמתלהבים מזה. נראה לי ילדותי ונורמטיבי להתלהב ככה. כיף להם. בשבילי זה תרופה. אני תמיד תמיד חיפשתי תרופה. לא ריגושים רק לטיפה מרגיעה.

                                      להאזנה לשיר 'זמן אור' לחץ כאן

דף שלושים וחמש

יום שישי 10.9.2004
מה קורה לי ? אני אולי משתגעת. ערב בחניון. עוד מעט אני הולכת לאן איי. יש לי 29 שאני סופרת 28 יום.
מקודם ראיתי את הפנר מרחוק. מדבר עם איזה מישהו. בטח גם קולנוען אבל לך תדע. איך אני מתה עליו. הירצה לו איזה שעה עם כל התנועות ידיים. נראה טוב. התגעגעתי אליו אבל לא יכולתי לקום להגיד לו שלום. אני במצב גרוע. לבנה כמו סיד, ראיתי בחלון של אחת המכוניות. רזיתי מהר מידי ואין לי קול לדבר.
בראש שלי משהו ממשיך ללחוש כמו נחש זיכרונות סוטול. בלי להפסיק. ממש כמו שיגעון. אני משום מה לא יוצאת מזה. בא לי לעשן כדי להפסיק את הלופ. להפסיק להתעסק בזה.
מחר קבעתי עם איזה אילן מהאן איי שאתקשר אליו וניפגש בכיכר העירייה והוא ייתן לי מתנה או הלוואה את שלושת ספרי "רק להיום". פרק קריאה בן עמוד לכל יום בשנה. המתנה גדולה מידי, אחריות כזאת, כאילו אני אהיה חייבת לו מזה טובה - לא לחזור להשתמש. אבל הראש שלי כל הזמן רק רוצה כן להשתמש. ובכלל לא גראס. אני משתוקקת להירואין. אולי באמת כבר משתוקקת למוות. זה לא בשבילי הנקיון הזה. קראתי כמעט את כל עיתון מעריב, כל המוספים, כל הפרסומות. בין השאר קלטתי משפט, מישהו ציטט פתגם שנזיר זן יפני אמר לו באיזה מנזר - "גם דגים לא יכולים לחיות במים צלולים לגמרי" אז איך אני אצליח ?

יום ראשון 12.9.2004
אתמול קרה משהו קצת מעצבן באן איי - קבעתי עם האילן הזה באנדרטה של רבין. הוא הבטיח שייתן לי את הספרים של 'רק להיום'. כשפגשתי אותו שם הוא לקח אותי למקלט של אנטקולסקי ובדרך הוא היה רק בעניין של להגיד לי דברים. לא כמו השאר שאיתם זה דיאלוג. הוא לא הקשיב לשום דבר שאמרתי. דיבר עם עצמו. הבנתי ולא רציתי להגיד לו כלום חוץ מתודה על הספרים שהוא אמר שייתן לי בסוף הפגישה.
הוא אמר לי משהו על השאלה אם באתי להתנקות או להתחזק קצת כדי לחזור לשם (לשימוש) והאמת שאני לא יודעת. כל יום השאלה הזאת מתעוררת אצלי מחדש. הרגשתי שכשהוא אומר את זה הוא לא מחזק אותי אז התעלמתי. מה גם שהרגשתי שאין סיבה שאגיד לו כלום כי הוא לא שומע אותי. ואז פתאום הוא אומר לי שעדיף לי לא לבוא לפגישות בלבוש פרובוקטיבי.
(לבשתי גופיה שחורה סגורה וחצאית הכי ארוכה שיש)
דווקא לפני שהלכתי שמחתי שאני משקיעה רגע בלהראות נורמלי ולא כמו נניח יום לפני כן שבאתי במכנסיים קצרים וחולצה ענקית של ניק קייב. במושגים שלי זה אומר שאני מתייחסת לאן איי ולא מורחת ובכלל שאני מתחילה לגלות שמץ של עניין. כל הדרך התאמנתי על ללכת ישר בגאווה וחשבתי שהנה אני יכולה להיות גאה בעצמי גם בלי להיות מפוצצת בסמים.
פתאום הוא בא לי עם היציאה הזאת לא לבוא בלבוש פרובוקטיבי. איזה פרובוקטיבי ? בזמן שמלמלתי - "אבל זה לא פרובוקטיבי, מה פרובוקטיבי"
הוא התחיל לקשקש לי שאיזה חברה ותיקה שלו צחקה עליו כי הוא אמר שהוא הולך להביא מישהי (כלומר אותי) וזה בסדר כי היא מכירה אותו ועוד איזה חבר שלו, לא הבנתי מה הוא מדבר. ואז הוא אמר לי שבאן איי יש הכל. גם סמים. והלבוש הפרובוקטיבי שלי יכול להביא אותי שוב לשימוש.
ואז כשהגענו כבר הייתי עם הרבה פחות שמחה ובטחון ממה שיצאתי מהבית וכל מיני חברים שלו מבוגרים התנחמדו אלי יותר מידי. ואני חושבת - מה הבן אדם אומר לי ? שסקס אפיל זה שימוש ? שאני צריכה עכשיו לחיות חיים שקטים ומשעממים ? לא להתרגש כדי לא להשתמש ? מה המסר שלו ? כאילו שזה משנה.
ואז אני עושה לי קפה, מעשנת סיגריה ליד העמדת קפה כי הייתה פגישה ללא עישון. ומתיישבת בצד. ועוד פעם ההוא מתערב לי בחיים ואומר לי לשבת בשולחן ולא בצד ועומד על כך. ניג'ס.
טוב, ישבתי בשולחן. והמרד מתחיל לתסוס לי בדם. מה הוא משתלט עלי עכשיו ?
ואז היה איזה דף שצריך להקריא. ודי כבר, שתי פגישות הקראתי את 'רק להיום'. עכשיו דף שלם. אמרתי שאני לא רוצה והוא מתעקש ומתעקש. הקראתי. כל הזמן אני חושבת - חבל שבאתי.
ואז דיבר איזה בחור שהעיד על עצמו שהוא אלים ועצבני ושבמשך שנים אלימות הייתה השפה המילולית שלו. ועוד אנשים דיברו. עם הרוב לא התחברתי למה שהם אמרו. גם לא כל כך הצלחתי להקשיב. אני כבר רגילה למקלט בגן. פתאום המקלט הזה. וגם היחיד שהכרתי שם זה הילד החמוד אבל הוא ילד.
וקיבלתי מחזיק מפתחות כתום כי אתמול היה לי 30 יום לניקיון ושלווה. אילן וכל החברים שלו מחאו לי כפיים.

                                       להאזנה לשיר 'בוא כמו אורח' לחץ כאן

דף שלושים ושש

יום ראשון 10.10.2004
שלשום נשברתי בקטע די דוחה. הלכתי לשלי לקחת פינקס. פתאום היה לי רעיון וחיש קל ביצעתי אותו. כשהיא הלכה לשירותים היתה לי שעת כושר ומצאתי את עצמי גונבת לה פרח! שמתי אותו בכיס. חשבתי - שיהיה. אם בחניון אני שוב אשתגע לפחות אדע שיש לי אופציה. ולה לא יהיו דילמות מוסריות גדולות.
(כי אולי אני מלאך).
ואז הלכתי לחניון ואיך שהיגעתי הוצאתי את האופציה מהכיס והתחלתי לקסס.
חשבתי - קודם אני אעשה ג'וינט ואז אחשוב שוב.
ואיך שהג'וינט המעפן (בתוך סיגריה) היה מוכן, ישירות הדלקתי אותו.
כשבאו מכוניות לא עניין אותי שהם רואים את הקססה על הבלוק של החניון.
רם בא לבקר אותי. ולא היה לי אכפת שהוא חושב שהנה נשברתי, יצאתי קטנה. שוב.
גמרתי את הג'וינט. ומולו הכנתי עוד ג'וינט. הוא היה כזה מאוכזב ממני אבל הבלגתי.
בגלל שלא עישנתי הרבה זמן זה דפק לי את הראש די טוב. היה לי חוסר שיווי משקל ומחשבות על זה שאני לא צריכה סמים.
אחר כך החלטתי להגיד את זה לליליאן. בקטע שפוי. שלא תמשיך לספור לי ימים ואני אסתבך אתה בשקרים. היא לקחה את זה מאוד קשה. למחרת פיטרה אותי (שזה היה אתמול).
אז אתמול כל היום אני יושבת בחניון וחושבת וגם מדברת עם רם - ליליאן מוציאה מפרופורציה, ליליאן קשה.
בסוף החניון היתה צריכה להיות לי חזרה. ראיתי שמשה לא בא לקחת אותי אז במקום לקחת אוטובוס או מונית הביתה, אני מוצאת את עצמי ממהרת על שבזי ומניחה לינקלה להנחות אותי לבית של רם. צלצלתי באינטרקום. חשבתי איזה חמוד ינקלה ממש בכה שהוא רוצה לרם (כמו תמיד, אז מה, לא הייתי אצל רם איזה חודש) ויופי אני אתקשר מרם (למרות שהטלקרד היה לי ביד וחמישים מטר משם יש טלפון ציבורי). איך שהגענו מרחתי את רם עם הסיפור על ינקלה שאוהב אותו (מה שנכון אבל מה זה קשור לזה ש-) בינתיים כמו חיית טרף איתרתי את הג'וינט לילה שלו וטרפתי אותו ממש ינקתי עוד עוד עוד. התקשרתי למשה, הוא קבע איתי עוד שבע דקות באלנבי. ואני ממשיכה לעשן. ורם אומר לי (מיותר לציין בצער) - זה חומר חזק, תיזהרי.
ואני ממשיכה לעשן.
באלנבי פגשתי את משה ונסעתי אתו. וגם לו אני מבלבלת את המוח - ליליאן מוציאה מפרופורציות, ליליאן קשה, אבל זה טוב כי אין לי בעיה לוותר על גראס, זה דבר קטן. בלה בלה בלה
תוך כדי מתגנבת אלי המחשבה הבאה - גם לפני שהפסקתי לעשן ברעש וצילצולים יש לי חוק בן שנתיים בערך שאומר שאני לא מעשנת בחזרות, לא לפני חזרות ואפילו לא יום לפני חזרה. איך אני עכשיו הולכת לתפקד בפוקוס ? אז נלחמתי כל החזרה להיות קוהרנטית. שרתי מגעיל. אני תמיד שרה מגעיל כשאני מסטולה.
אחר כך התקשרתי לליליאן, הבטחתי לה שאני חוזרת לגמילה. ובינתיים קלטתי את המחשבות שלי ממריאות ורצות הלאה - להתארגן בהקדם.
והנה קמתי בבוקר ואני תשוקה לוהטת לחשיש. לא מצליחה להפסיק לתכמן בראש ומפחדת מעצמי כי אני לא יכולה לעצור. למרות שאתמול קיבלתי ממש שוק כי ליליאן נראתה לי רצינית והבנתי שיש לי אוצר ושבלעדיה אין לי כלום. אני יודעת את זה. אני יודעת שאין דרך אמצע ואני לא מצליחה לעצור.
הדבר שיושב עלי הכי כבד בימים האחרונים הוא מר ינקלה ריצ'קין ואיך אני מסתדרת אתו בין ה-14 ל-24 כשלא אהיה כאן. אז עבדתי שבוע בחניון בשביל לחסוך. יצאתי עם רווח נקי של מינוס חמישים שקל. יענו - אני עדיין חייבת כסף לחניון המזדיין הזה. אחרי שבוע חרא. כל השבוע בלכלוך, בגועל, לא השתלם לי בכלל. זה תסכול שלא עמדתי בו וכמובן 'חזרתי להשתמש'.
סיכמתי עם עצמי שהיום אני מתארגנת על חשיש. באשר אבדנו אבדנו.
למרות שהיום אני אמורה כבר ללכת לאן איי. וכמה לא בא לי. לא בא לי כלום.
טוב, נגיד את זה עכשיו חגיגי - הייתי רוצה אבל אני לא יכולה להסתפק במועט במה שנוגע לסמים.
אוף הקטע שאני מפחידה את עצמי. כי אני גם אומרת את זה עכשיו וגם ממשיכה לחשוב - נו טוב, כזאת אני, עכשיו בואו נמצא איפה מסתתר החשיש.
התוכנית שלי כרגע היא - לנקות את הבית, לעשות טלפונים להתארגנויות ולא ללכת לשום אן איי.
אני אקנה במאה שקל ואחגוג עוד לילה אחד אחרון.

דף שלושים ושבע

יום שלישי 12.10.2004
כמה דברים יושבים לי על הראש עכשיו. ביום חמישי ק' ואני נוסעות לאילת. אני קצת מפחדת מכל מיני כיוונים. (אבל מצאתי איזה ג'ינג'י אחד מרימון שישמור על ינקלה בדירה שלי. אריק. מוכשר. גם נראה לי אחראי)
החשוב ביותר שאני רוצה לזכור הוא שיש לי בעיה. את זה אני כמובן יודעת ואני רוצה לפתור את הבעיה הזאת. טוב, זה מוגזם - אני רוצה שהבעיה שלי לא תפריע עכשיו.
השתניתי - פעם לא יכולתי לתפקד בלי סמים. עכשיו אני קצת בין הכיסאות. ברור שאני לא מתפקדת כשאני מסטולה - אני שרה זוועה, אני לא מרוכזת במה שאומרים לי. בא לי לדבר אבל הדברים שיש לי להגיד הם לא עד כדי כך מרעישים. אותן תובנות. כן, לתובנות והארות אין לי כוח כבר. והן מכות בי כל הזמן. כל עשר דקות אני בהארה ויש לי תובנה לעבר, לעתיד, עלי, על ק', על החיים. אוף חם לי פה כסאמק נורא קיוויתי שירד גשם. איך אני שונאת שחם. מזל שהשארתי את ינקלה בבית.
אוי אין לי כוח לפרצוף המטומטם של האישה הזאת. חנתה ומשוחחת בטלפון. אני צריכה לחכות שהיא תתפנה אלי. תני לי חמש עשרה שקל ותשחררי אותי כבר.
בתפיסה שלי לכל אחד יש שק על הגב אבל יש כאלה שהבעיה שלהם יותר יפה משלי. הבעיות שלי, תמיד חשבתי שאין לי בעיות. שהבעיות שלי הן נניח שלמישהו שאני אוהבת יש בעיה אז אני רוצה לקחת אחריות. לא יודעת להסביר. שהבעיות שלי היו חברתיות ועכשיו אני סתם דפוקה שלא קולטת שאין, המצב השתנה. אין בעיות. היום אני בטח אמורה להיות אורחת שווה במסיבה. היום אני יכולה לקבל הרבה תשומת לב פיצוי על שנים שהייתי בצד. ורק שאני עוד לא קולטת את זה ולכן לא יוצאת מהקירות שלי.
האן איי, הגמילה או צריך לומר - עוד ניסיון לגמילה שאני מקווה שיצליח, מעמת אותי עם משהו. ויש כל כך הרבה דברים, שקל לי ללכת לאיבוד בתוך הים הזה. לפעמים זה נראה שכל מילה שאיזה חבר אומר בהתחלקות, כמו שאומרים שם - 'אלוהים מדבר אלי דרך אנשים'. אני כל כך מזדהה. או כמו שמישהו אמר - תסבירו לי מה קורה לי כי אנשים מדברים והם מספרים עלי. מצד שני, כמו שאומרים שם - 'אני המבינה והיודעת' - יש קטעים שהראש שלי בועט בהכול. שלא מעניין אותי כלום. רק להשתמש. וקשה לי מאוד להשתלט עלי.
הולכת ומתגבשת אצלי ההבנה שהבעיות הלא יפות שלי הן אבל בסופו של דבר הבעיות שלי.
כן, אין לי מה לחדש לעולם בענייני סמים. יש לי רק את עצמי, את הבדידות הבסיסית שלי.
בראש הדפוק שלי הירואין הוא הדבר האמיתי. קיצוני בהתאם להרגשה שלי, מסוכן, סופי, חד משמעי.
לא מושך אותי הסוטול של הירואין. אורגזמה מה אורגזמה, כמו למות, כמו לעוף. לא אכפת לי - להפך, זה אפילו דוחה אותי. מה שמושך אותי זה הדקירה. להרגיש שאני בן אדם מבוגר ועצמאי שמסוגל להזריק לעצמו. להרוס את עצמו במיומנות של רופא.
עכשיו כשאני מעלה את זה על הכתב זה נראה לי דפוק (נו ומה ציפית שזה יהיה) יש דברים שאני יכולה להגיד אותם אלף פעם ולא להבין אפילו פעם אחת. שמה שמעניין בי הוא לא הסמים. גם אם אעשה הירואין אז מה ? אתנסה בהירואין ? אתמכר להירואין ? מה יותר cool שילה ?
הסקרנות הילדותית הזאת, האינפנטילית. אגדת הרוקנרול. ללכת כביכול עד הסוף. השאיפה להרוס במו ידי. כמו רופא. כמו רוצח. להתאבד.
המחשבות האלה בינתיים הולכות במקביל לבעיה שלי. והיא מחלת ההתמכרות לחשיש ולגראס. בלי שום הילה יפה של מוות. רק מוות קליני. ניוון מוחי, עמימות. זה מפחיד אותי יותר ממוות. אבל קרוב אלי מרחק נגיעה.
כמו כשהייתי קטנה והתמכרתי לאקמולים. כי לא היו לי חברים ולא הייתה לי דרך להשיג שום דבר. והרוקח דיבר עם אימא ולא הסכים למכור לי, אז הייתי הולכת כל יום מרחקים לבתי מרקחת בקצה העיר, שלא מכירים אותי. לא היו לי סמים אבל את מחלת ההתמכרות כבר התחלתי לראות.
או להסתיר מעצמי.
שנה וחצי אני בטוחה שאני מבלפת פה ושם את ליליאן. והאמת היא שאני מרמה על בסיס קבוע את עצמי. דווקא על ליליאן לא הצלחתי לעבוד אבל את עצמי מרחתי יופי. סיפרתי לעצמי סיפור יפה. שאני כבר לא מכורה. שזה מאחורי. שאני כבר לא אוהבת סמים כמו שאהבתי פעם ולכן זה ינשור ממני כמו פרי רקוב. שזה יעבור לי בצורה טבעית. הרגעים היחידים שראיתי את האמת היו כשהייתי לחוצה לסמים ואז רגע אחרי שהשגתי אותם, רגע הבהירות הזה טבע בתוך הסוטול ונשכח.
בתור 'אומן', אם כבר, אני לא יכולה להרשות לעצמי לשקר. אומן בעיני לא חייב להגיד את האמת לאף אחד אבל רק לעצמו ומכאן שביצירה שלו הוא חייב. ללא משוא פנים. אתה מחויב לזה.
אותי כרגע מעניין יותר מכל שהדיסק החדש יכול להיות מושלם. בחזרות אני שומעת את זה. אבל בימים האחרונים אני לא בדיוק שרה ויותר בוחשת בגמילה שלי עם המעידה והחזרה.
(יש לי בדיוק יום וחצי של ניקיון ושלווה בתחת שלי).
ההתעסקות בסמים לא מעניינת. הייתי רוצה להפסיק להתעסק בזה. להפסיק לחשוב על זה.
בסתר לבי אני יודעת שאני טובה. אבל מרגישה די uncool באופן כללי. לא מקובלת.
המוח שלי תקוע בכיתה ח'. זה העניין. זה לא מרפה ממני.
רם בא. רם הלך. איזה מתוק. נראה לי שיש לו אהבה חדשה. אני מכירה את הפנים שלו שנפתחות ומאירות כשיש לו זיונים טובים. משמח. קצת צובט בלב אבל זה יותר קטן מהרגש העיקרי שהוא שימחה כי טוב לו ורואים את זה. צביטה נוסטלגית בלי עוקץ.
אמר לי דברים שעוזרים לי לגמילה. אני נעזרת עכשיו במי שאני יכולה. שהוא אוהב אותי יותר כשאני סחית. ושזה באמת מוזר שאחרי חודשיים נקיים הראש שלי עוד לא התנקה מזה. הסברתי לו שיש לי מחלה של התמכרות. אני עייפה. הראש שלי כבד כמו בסוטול רע.
שילה, מכורה.

דף שלושים ושמונה

יום רביעי 13.10.2004
הפלאפון שוב מת. ואין לי סיגריות. ינקלה, עז הקרב שלי, סופסוף נרדם.
אני מוטרדת מהנסיעה מחר לאילת משהו משהו. מרגישה שהיא חשובה. אבל לא יודעת למה. מה כבר יכול לקרות לי באילת ? ק' שמחה ומתרגשת. אני קניתי כדורי שינה שאני לא מכירה.

יום חמישי 14.10.2004
אילת, לילה. כל הזמן בא לי לקחת עוד. אני יכולה לקחת עכשיו עוד אחד. זה נחמד. ממילא היא ישנה ולא תרגיש. איזה נודניקית אני. לא מרפה לרגע. אבל כל כך בא לי ואני כבר בחופשה. מצד שני אני לא לבד. מצד שלישי כרגע כן, כי היא ישנה. וגם אפשר לומר שאני לא נרדמת. וגם אפשר לומר שעכשיו עשר בערב. אולי אני אצא ? אבל אני לא מכירה פה אף אחד. ולמה לי ? יש לי שפע של כדורים חדשים, ומעניינים מאוד.
בבוקר לקחתי אחד. הייתי רק מטושטשת. זה עשה לי נפלא. לעבור את כל הדרך בחצי הכרה. כמה אני אוהבת סוטולים. מפחיד אותי הכדור הזה עכשיו. כי הוא ממש מוצא חן בעיני. הוא אדיר. טוב מה אני רוצה ? לישון את החופשה הזאת ? להיות בחופשה של מחשבות אן איי ? עוד לא נגמר היום וכבר אני רוצה עוד. ואם לא אקח עכשיו אז גם מחר אמשיך לחשוב על הכדורים האלה. יש לי עוד חמש עשרה. אני יכולה לספר לסבתא שזה רפואי. איך שלקחתי בבוקר את הכדור נהייתי מאושרת.
טוב, יש לי החלטה - אני אקרא בספר ואם אראה שאני לא נרדמת אז מותר לי לשקול את זה שוב כי כעיקרון סביר שהיא תתבאס, היא חיכתה לחופשה הזאת מאוד. אה- הא! אני יכולה לעשות טריק!
אוף שילה. לא לעשות טריק.
הכדור שינה הכי חזק שלקחתי היה פעם לפני טיסה מאנגליה אבל הייתי כל כך מפוצצת בסמים גם ככה שזה לא שינה לי. כמה הזהירו אותי מהכדור ההוא ובסוף הוא בכלל לא היה משהו. גם הכדורים של כל השנה האחרונה לא היו מדהימים. ההשפעה שלהם נשחקת מהר.
לעומת זאת הכדור הזה משהו אחר. ועוד עכשיו, כשאני מעריכה כל דבר ויכולה ליהנות מהסוטול עד הסוף. כדור זה קטע. ההשפעה שלו שמתחילה להתפזר בגוף. זה כל כך נעים להרגיש את זה בא מבפנים. ואין לך שליטה. זה יקרה עכשיו בכל מקרה. כי זה כבר בתוכך.
משהו בחופשה הזאת, כל הזמן יש לי הרגשה, לא יודעת להגדיר, משהו חשוב.
כל כך הרבה זמן פנטזנו - באילת נעשה ככה וככה וככה. סופסוף כאן. מרגש מאוד.
אז מה, אני אהרוס הכל עם הכדורים האלה עכשיו ?
אני צריכה להתאמץ לכבודה.
מצד שני מתי יהיה מותר לי ? בתל אביב הרי אסור כי יש לי דברים לעשות ואני מפחדת מליליאן. בתל אביב אני צריכה את הצלילות המוחלטת.
טוב שילה, אני מסכמת עניינים - אסור נקודה.
לקחתי ולקחתי! זה מה שיש. די כבר עם הכובד. אני באמת חייבת לישון כדי להיות איתה בסינק. עכשיו רבע לאחת עשרה ואני כמו בהתרגשות של חוץ לארץ שיכולה רק להרוס הכל אם לא אצליח לישון ואטפס על הקירות כל הלילה. אז זהו, זה קצת ירגיע אותי עוד מעט. ההשפעה גם ככה תעבור לגמרי עוד שמונה שעות שזה יוצא בשבע בבוקר אז הכל בסדר.
אני אעשן סיגריה. תמיד קצת מתוחה מסקרנות וחשש.
קצת מאוכזבת מעצמי אבל די כבר. יהיה טוב. ועכשיו טוב.
סוף טוב הכל טוב.
אני צריכה להתאמן לראות לבנות
(ולא שחורות)
ולא לדאוג ולצפות אסונות
כמו כל הפולניות.

יום שישי 15.10.2004
התעלפתי בארוחת בוקר בשמש המעלית שלחה אותי exit למטה 3 למעלה שוב ושוב. הקאתי. לקחתי עוד כדור שינה. אני בסדר גמור עכשיו.

                                        להאזנה לשיר 'בואי לאילת' לחץ כאן

דף שלושים ותשע

יום שני 25.10.2004

מה שקרה. אולי 'קרה' זאת מילה חריפה מידי. בשבילי היא לא חריפה מספיק.

על אחד הקירות מחוץ לחדר שלנו, על מסמר הייתה תלויה מראה עגולה, לא גדולה. עברתי לידה עם המזוודה ובמקרה הסתכלתי. בלי סקרנות, סתם, העפתי מבט. אבל מה שראיתי כל כך הדהים אותי שהייתי חייבת לעצור. עמדתי שם משותקת אולי עשר דקות להסתכל ולא להאמין כמה אני מכוערת. נהייתי מכוערת. ממש מכוערת. כמו אחת האחיות של סינדרלה. משהו דהה לי בפנים. העור שלי נהיה אפור ורע. איזו זיקנה קפצה עלי. עמדתי מול המראה הנוראית הזאת ולא יכולתי לזוז, להפסיק את הסיוט. פתאום פשוט ידעתי הכול. זה נשמע מאוד לא דרמטי שאני אגיד עכשיו משהו דרמטי על סמים, אבל באמת נבהלתי. פרצוף של נרקומנית. מבוגרת. זה הסוף של נעוריי. האם נהניתי מהם ? לא יודעת. לא זוכרת. נדמה לי שלא.

לא יודעת אם פעם הייתי יפה במובן המקובל. אבל היה בי איזה חן שלפחות אני מצאתי בי. לא היה לו זכר. הבנתי פתאום כמה אני טיפשה ובזבזנית. בלי קשר לליליאן. בלי קשר למקצוע שלי. רק כי אני בן אדם וכמו כל בן אדם יש לי גם כמה יתרונות. כמעט עשר שנים אני עובדת בלהרוס את עצמי. לקחת את הכמה יתרונות שיש לי ולחרב אותם. בשביל מה עשיתי את זה ? בשביל להישאר רק עם החסרונות ? אני לא חושבת שאוכל לעשות שוב סמים בחיים האלה בלי להיזכר במראה העגולה הזאת. הכל שטויות, אין אמת אחרת.

אני בתל אביב עכשיו. נורא עייפה. כל היום ניקיתי את הבית ומיינתי ואת ינקלה הקטן.

והשמנתי. אבל לא נורא. כי משהו השתנה בי. יש לי יום אחד של ניקיון ושלווה. וזה בסדר, לא אכפת לי שזה מעט. מכאן והלאה זה עוד יהיה הרבה ימים. אני יודעת שנפרדתי מפרק הסמים העיקרי של חיי. ומנעוריי הבזבזנים.

היום הלכתי לים עם המזרון ים שקניתי באילת ובא לי באמת כל יום למצוא את הזמן הזה לעצמי.

נדמה לי שהטיול הזה לאילת שינה אותי מאוד. אני במוכנות נפשית אפס להיכנס ללופים לא קיימים.

הרבה פעמים ניסיתי לצאת מהסמים ולא הצלחתי אבל זה לא אומר לי כלום עכשיו. אני חושבת שהפעם זה יצליח. הייתי רוצה להתחיל הכול מחדש. הכול הייתי עושה אחרת. אבל זה מה שיש. מאוחר מידי, אני לא יכולה לשנות את מה שקרה. הנה לילקה, ראיתי את המפלצת. היא הייתה אני. היא הייתה ממש דומה לי. לזוחלים יש אינסטינקט נוראי לקפוא אל מול סכנה. כל הגוף נהיה משותק כדי להגן על המוח מקריסה. ככה עמדתי גם אני מול המראה הזאת. הייתי צריכה לברוח ולא יכולתי לזוז. וידעתי שככה אני כבר הרבה שנים. במקום לברוח אני דורכת באותו מקום.

כל הדרך חזרה לתל אביב שתקתי. מעכשיו אני בורחת. באיחור, כי ברור, תמיד אני מאחרת אבל בסוף מגיעה. האפרוח העשירי. תמיד לוקח לי יותר זמן מלאחרים. היתרון היחידי שיש לי הוא זה - כשבן אדם בורח ממשהו הוא בורח בכל הכוח, הוא רץ הרבה יותר מהר מבן אדם שרודף אחרי דברים. למי שאין ברירה יש יתרון. היאוש הוא כוח אדיר. ואולי יאוש זאת לא המילה. לשם שינוי.

                                       להאזנה לשיר 'על הגשר הצר' לחץ כאן

דף ארבעים

יום שני 15.11.2004

לכולם כבר נמאס ממני וממאבקי הגמילה שלי. לכולם נוח שהנושא נסגר. גם לי. והנה הגעתי הלום -

21 יום לניקיון ושלווה והסיפור חוזר על עצמו – אלה הימים הקשים. הם שוב באו. הם כאן. אני לא רוצה לחזור לאן איי כי גם זה השתלט על הראש שלי. וכל החברים החדשים והחברותא חנקה אותי קצת. מצד שני אני שוב צריכה עזרה. איכשהו עד שלושה שבועות אני כבר מסוגלת איכשהו להחזיק. אחר כך זה מסתבך לי.

הערב יורד. שקט בחניון. אני קוראת, מידי פעם גומרת סיגריה, באינסטינקט זורקת אותה למרחק ואז נזכרת שאסור בגלל האספלט שאבי עשה. כשאני מרימה את הסיגריה, אני רואה עוד בדל ומרימה גם אותו, כעובדת הכי טובה בחניון שמגיע לה פרס ומדליה. ואז אני רואה שהרמתי בדל ג'וינט גמור 

(חיית הטרף מרימה גבה).

באו שתי נשים אני חושבת בנות חמישים ושבע. מטופחות, לא יפות. אוטו יקר. מתחילות להוציא לי עשרות אגורות. מעודדות אחת את השנייה בעליזות לחפש רק עשרות אגורות. אמרתי – 'לא. בבקשה, אני סוחבת את הקופה בפאוץ' עלי, זה כבד ואין לי אפשרות להיפטר מהעשרות אגורות האלה. רק לא עשרות אגורות'. אחת מהן החליטה לחנך אותי. היא פתאום עברה לגישה אסרטיבית בקשר אלי. אישה נוראית. אמרה לי להחזיק את הבלוק של החניון ישר כמו מגש. יותר ישר. זה לא ישר. תחזיקי ישר. והתחילה לערום עליו עשרות אגורות. סופרת לאט עשר עשר כמו מלמדת ילד מפגר לספור עד מאה חמישים. את כל החמש עשרה שקל בעשרות אגורות. טקס השפלה. זה נמשך נצח. חברה שלה רצתה לעזור באמצע, לתת שקל (יינה עזרה) וההיא – 'לא, זה בסדר חנה. יש לי מספיק עשרות אגורות, היא תחכה בסבלנות' ואני עומדת שם כמו גולם וצריכה לחכות עם הבלוק הכבר כבד שלי מרוב עשרות אגורות המזדיינים שלה, כדי שהיא תמצא בתיק עוד עשרות אגורות לענות אותי איתן. כשהיא גמרה לספור מאה חמישים מטבעות, על הבלוק שלי התנוסס כבר הר של עשרות אגורות, שאין לי שום אפשרות להכניס לפאוץ'. וגם לא רצון. היא הוסיפה עוד שני מטבעות של עשרות אגורות ואמרה לי – 'זה בשבילך' (!) במבט של 'ותלמדי לפעם הבאה'.

הרגשתי שזה יותר אמור לעצבן אותי מממש מעצבן או משפיל. באמת להשפלה צריך שניים ולא רוצה, אני בוחרת עם מי לשחק.

ובכן, מה שעשיתי יצא קצת תיאטרלי אבל לא היו לי הרבה ברירות. בלי להזיז ממנה את העיניים הפכתי את הבלוק. הר של מטבעות התפזר על האספלט החדש. המשכתי לעמוד ולהסתכל עליה כמו קונאן הברברי בקשיחות תוך כדי שתיקה רועמת וכנראה מאיימת כי הן פתאום נראו מפוחדות.

(אני בינתיים חיפשתי בראש איזה משפט מחץ שאפשר להגיד עכשיו אבל היה לי תקוע משום מה 'אסטה לה ויסטה בייבי' שלא קשור לכלום) הן היו בשוק (לדעתי זה דווקא היה ממש צפוי מצידי) הן התרחקו במהירות. ברחו מפניי לסוזאן דלאל. בטח להופעת מחול. מידי פעם השנייה הסתכלה אחורה לוודא שאני עדיין עומדת שם. המשכתי לעמוד עוד קצת (כי אם זה תיאטרון הדמות שלי אמורה להמשיך לעמוד ולהסתכל במבט קשוח עד שהתאורה יורדת) בסוף נמאס לי וחזרתי לספה. 

לדעתי אפילו הנרקומנים לא יטריחו את עצמם לעשרות אגורות שלה. למרות שלך תדע.

אין דבר, אני אוסיף את זה לחוב שלי לחניון.

שורש הבעיה הוא שלא גומרים פנקס במשמרת. אתה הולך הביתה עם חצי פנקס והרבה כסף. ואז אתה מתחיל להלוות עצמאית מהכסף הזה ולחיות ממנו. במשמרת הבאה כשנגמר הפנקס אתה הרי גם מתחיל עוד פנקס אז הכסף מהפנקס החדש סוגר לך את החוב. עכשיו אתה חייב לפנקס החדש. בגלל זה אי אפשר להתפטר מהחניון הדפוק הזה. אנחנו כל הזמן חייבים לו כסף.

וגם בגלל שאנחנו תמיד מסתובבים עם סכומים גדולים, אנחנו שוכחים שאנחנו בעצם עניים שמרוויחים גרושים ומרשים לעצמנו מחוות חסרות חשיבות כמו מקודם עם העשרות אגורות שלה. הרי הייתי יכולה ללכת לסוזנה שיעזרו לי עם זה או לשים בשקית בצד. לא יודעת למה באותו רגע הרגשתי שהברירה היחידה שניצבת בפני היא להעיף את כל המטבעות שהבת זונה ספרה לי כל כך לאט. ולמה הייתי חייבת לעשות את זה דחוף מולה. שלא תחשוב שהיא ניצחה.

זה קלאסיקה של מחלת ההתמכרות – כל טיפש עובר לגור בראש שלך ועכשיו תשלם לו שכר דירה, חשמל, ארנונה. עכשיו אני אמורה להמשיך להתרתח. המוח שלי עובר למצב של מכונת כביסה, מגביר את המהירות, הופך בדברים, סוחט, ולא אירגע עד שאחזור להשתמש.

זה מה שאמור להיות. זה לא מה שיהיה. ולא לכל בן אדם יש זכות לשלוח אותי חזרה לגיהנום שלי.

                                          להאזנה לשיר 'מקולל' לחץ כאן                                 

דף ארבעים ואחת

יום חמישי 16.12.2004 

הלכתי לקחת כסף ממכונית חתן כלה שחנו לפני שבאתי והאלה התפרצו עלי בסערה. לא יאומן מה שהיה כאן עכשיו. אבל שילמו. נתתי את נאום העורך דין הרגיל והם כל כך שילמו. מעניין כמה השתניתי בשנה האחרונה. מה זה לא התבלבלתי מהאלימות שלהם. עניתי גם לכלה וגם לחתן. הקללה העיקרית שלו הייתה שבגלל שאין לי בודקה אני נראית כמו ערביה. עניתי לו – "בעיני אתה זה שלא נראה משהו, והיום זה היום שלך, אתה יודע. אם לא היום, אז מתי ?" ולכלה המכוערת (שכל הזמן אמרה ברקע שאני 'שרמוטה ובת של שרמוטה'. ואין לי מילים כמה זה הרתיח אותי. באמת. אני עליתי כלפיד השמימה) אמרתי בטון קשוח – "תסתמי את הפה שלך. איזה פה מסריח יש לך, שככה יהיה לך מזל טוב" ואז שניהם עמדו בפתח החניון וצעקו במקהלה שמונה פעמים (ספרתי) שאני ערביה, ותראו את הערביה וערביה וערבייה. (זה היה אחרי שהם שילמו וגם הנהג שלהם הצטרף. נהגים זה חתיכת דבר) רציתי להבליג אבל לא הצלחתי. פתאום קמתי וצעקתי שכל הרחוב שמע – 'אימא שלך ערביה יה מכוערת!'

(כן. אני. צעקתי. ערביה) מדינה חרא וולגרית כמו הפרצוף של הכלה הזאת. בלונד של חמישים שקל. תלתלים רכים בקבוקים. פרצוף מרוח באיפור. נראית כמו בובת שעווה בצורת זקנה. כשהיא קיללה אותי זה היה כל כך הרבה יותר טבעי עליה. בחורה כזאת זה מקרה אבוד. היא 'עמך' בדם. אי אפשר להסתיר או לעדן את הוולגריות הזאת המתפרצת לה מכל הנקבוביות המלוכלכות שלה.

מדינת ישראל נהיתה הדבר הכי וולגארי ואנכרוניסטי שיש. מדבר רוחני. אנשים אלימים ועם זאת פאסיבים לחלוטין. הכל חיקוי של אמריקה. אני שונאת את זה.

אנשים מגעילים שאוהבים מותגים ורוצים להיות מפורסמים ואוכלים כל פרסומת מערוץ 2 או Y+ או hot. מה זה hot ? למה הכול באנגלית ? וערבי זה קללה. כשהערבים עצמם ובעיקר הפלסטינאים הרבה יותר מעמיקים מאתנו. איך הפכנו להיות עם של white trash ? ששונאים את כולם. והרי אנחנו המיעוט הכי מועט בעולם. שלא לדבר על הספר. "עם הספר". ראינו.

נעזוב רגע את הספר, סתם בתור מיעוט. איפה הכבוד שלנו ?

עכשיו כבר לא נותנים לעיתונאים שאינם אוהדי ישראל (כלומר יהודים חמומי מוח) להיכנס לארץ. כי הם סיכון ביטחוני. הם מאיימים על הפאסיביות שלנו. הכיבוש הרס אותנו מבפנים. בחניון כל כך קל לראות את זה. כמו הזוג הזה. הם חייבים שאני אהיה ערביה כי ככה אפשר לקרוא לי שרמוטה ולעשות מה שרוצים.

אני שונאת את ארץ הקודש ששום דבר לא קדוש בה מלבד אדמה. לא כבוד האדם, לא חברות, לא חיים. הכל מגוייס כדי לשמור על האדמה. ארץ הקודש המזדיינת שאני לצערי לא יכולה בלעדיה. הרי ניסיתי. ואחרי כמה חודשים חזרתי על ארבע להמולה המטומטמת הזאת.

סך הכול בתור רוקרית זה כנראה בסדר לשנוא הכול. אבל כולם פה שונאים וכולם כוכבים ולכולם מגיע הנחת סלב. כמה רעש הם עושים. מנפנפים בבורות שלהם. כולם חוצפנים חסרי חן. לפחות בעיני. השובבות הזאת נראית לי כסתם חוסר טעם. אני לא רוצה. לא צריכה את הנצנצים שלהם.

הבנתי שהדבר הכי מרדני שאפשר לעשות כאן זה להיות מנומס. אז זה מה שאני אהיה.

כלומר, בפעם הבאה.

                                       להאזנה לשיר 'פיה אחת פחות' לחץ כאן

דף ארבעים ושתיים

יום שני 20.12.2004

הי לילקה

שוב בחניון. אתמול כשדיברנו בטלפון הייתי בזעם על העולם. מקווה שלא הורדתי אותך יותר מידי.

אוף, אני משועממת פה ברמות מפחידות. יש לי עוד שעתיים מלאות. ויש מזג אוויר הפכפך.

אני אוכלת את עצמי על איך שדיברתי אתך אתמול. וכשאמרת לי על הטישו שקנית לי והגבתי בחוסר התלהבות.

פשוט מה שקרה זה שאני הייתי בהקלטות מעצבנות (לא 'רק לנו' משהו אחר לקראת הדיסק שלי והטכנאי קצת הביא לי עצבים. הכי לא חשוב) כשיצאתי מהן ראיתי שהיו לי 200 שיחות שלא נענו משיר ושלי רסטה. והודעה משיר שקוראת לי בייבי והודעה משלי כועסת ופוקדת עלי לענות לשיר כי יש לה משהו בשבילי מלילקה.

ראיתי שאני מתעצבנת (מה שיר קוראת לי בייבי ? מי היא ? מה שמותר לך מותר לך, לא לה. מה היא מצרפת את עצמה ?) אז החלטתי לחכות למחר. למחרת היו לי בעיות בפלפון ואני מכירה את עצמי. אם יש לי משהו על הלב הוא יוצא באיזו דרך. אם לא במילים אז בקור, אז החלטתי לעזוב אותה בינתיים ולקבל את המתנה ממך עוד כמה ימים.

אלא שאז התחלתי לחשוב שאולי כתבת לי מכתב, ואיך יש לי אפשרות לקבל ממך מכתב ואני לא רצה. התחלתי להסתבך עם עצמי כי רציתי את המכתב כבר. והיו ההקלטות והרדיו, כל האקשן הזה. ואז התקשרת ואמרת לי שקנית לי טישו צבעוני.

אז התגובה הראשונית שלי הייתה להרגיש קצת מפגרת מכל העניין שנבנה גבוה וגדול אצלי בראש.

אבל עכשיו אני רוצה את הטישו הזה נורא. להשוויץ בו ושדניאל יקנא בי. אז סליחה.

בכלל לא חשבתי על החולצות שאמרת. אז זה לא שהתאכזבתי שלא קנית לי או משהו כזה.

אוי לא. מרוב מוות קליני פה בחניון, טרחתי עכשיו סופסוף לפתוח את המכתב של ג'וני מלפני חודש. כבר על ההתחלה הוא הרגיז אותי. שגם הוא קורא לי בייבי. לו אמנם יש איזו זכות כי כשהיינו ביחד הוא היה קורא לי כך. אבל הנה, גם שלי קראה לי בייבי כשהיינו ביחד והיא לא עושה את זה יותר.

טוב, אין טעם. אני שונאת את המין האנושי כרגע. וסובלת קצת מאנשים שכופים עלי אינטימיות יתר ואני לא מבינה על סמך מה.

וכל הזמן בא לי להיסגר ולהגן על עצמי כבר, והכי בא לי לנסוע אלייך ולהיות בדיכאון יחד אתך.

אני מתגעגעת אלייך נורא. בייבי בייבי. מצטערת על איך שהייתי אתמול.

נ.ב.

ליליאן אוהבת את הדמות החדשה שלי. אז אמרתי לה – על מה את מדברת ? את יודעת מה החלום של הדמות הזאת ? היא רוצה גן עדן עם שבעים ושתיים בתולות! (מסכנה ליליאן, כמה חרא היא צריכה לעבור בהתחשב, או יותר נכון בלי להתחשב, בשמאלנות שלה). אז היא שאלה אותי אם הדמות החדשה לסבית. אמרתי לה שהיא אמנם לא אמרה את זה אבל מהשירים שלה די ברור שהיא פשוט נימפומנית ואוהבת גם נשים וגם גברים. 

                                         לצפיה בשיר 'אדם חופשי' בהופעה לחץ כאן

דף ארבעים ושלוש

יום שני 27.12.2004

יומולדת שמח לי. טוב, אני יצרתי פה איזו בעיה קטנה. בצהריים אכלתי עם המשפחה וקיבלתי המון כסף מתנות מכולם. התרגשתי מזה. אף אחד מהם לא עשיר, הם פשוט באמת נדיבים וממש אוהבים אותי. לי כמובן זה גם בא בזמן. כי כבר אין לי כסף לאוכל אבל באמת. עדיין אין הופעות כי עובדים על האלבום. והחניון הזה זה בדיחה. אני חייבת שם הרבה כסף. בצהריים אפשר לומר שהייתי מיליונרית. לרגע.

ואז יצאתי עם ינקלה וראינו אחת, פיליפינית שעובדת בבניין שלי או שיש לה חברים שעובדים בבניין. נראתה לי מוכרת, אמרתי שלום. ואז היא כנראה עקבה אחרי. כשחזרנו הביתה צלצלה בדלת. ביקשה להיכנס. קוראים לה מריה. סיפרה לי סיפור משהו על אבא שלה, שצריך לעבור ניתוח. לא כל כך הבנתי מה היא אומרת כי היא בכתה נורא בסגנון משונה שנראה די לא אמין אבל חשבתי שאולי פשוט זה בסגנון סיני או לא יודעת מה היא, תאילנדית. לא יודעת אני לא מבינה בזה (וגם לא היה לי כוח לסיפור שלה עכשיו. מה אני עובדת סוציאלית של העולם ?) הבנתי שהיא מאוד אומללה ומיואשת. בקיצור היא ביקשה ממני הלוואה לכמה ימים. ממני ! הבן אדם הכי עני בשכונה שגר לו בדירת חדר קטנה ועובד כמו חמור בעבודה שהיא בחיים לא הייתה מוכנה. איך קלטה אותי חצי שעה אחרי שקיבלתי כסף ? טכנית זה ממש מוזר. אז חשבתי – אה הא. אלוהים מתערב. אלוהים רוצה משהו להוכיח לי. אין בעיה. אני מול אלוהים לא פותחת חזית. אז אמרתי לה – תקשיבי. (דיברנו באנגלית) היום יש לי יומולדת וקיבלתי כסף מתנה. אני צריכה את הכסף הזה. אני מוכנה להלוות לך אותו אבל את חייבת להחזיר. אז היא אמרה בטח. אני אחזיר. בטוח. אל תדאגי. אמרתי לה – תקשיבי. זה ממש חשוב. כל האמון שלי בבני אדם תלוי כרגע רק בך. זה הרבה אחריות שאני שמה על כתפייך. אם תבטיחי שתחזירי אני אאמין לך. אם לא תחזירי אני לא אאמין יותר לאף אחד. אז היא הבטיחה. ונתתי לה. הכול.

עכשיו מה הבעיה ? אני לא יכולה לספר את זה לאף אחד כי בטח כולם יכעסו עלי ויחשבו שחזרתי לסמים. ואפילו אם יאמינו לי בטח יתחילו להגיד שהיא שיקרה ואני לא רוצה לשמוע עכשיו פרנויות גזעניות מיהודים, זה חתיכת אירוניה שאני מעדיפה לדלג עליה היום. אז המצב החדש הוא שגם אין לי כסף וגם אני לא יכולה לבקש מאף אחד כי כן סיפרתי לכולם בצהריים כמה אני מיליונרית. בקיצור, הכנסתי את עצמי לאיזו פינה.

יום שני 17.1.2005

כל הלילה עד שמונה וחצי בבוקר דניאל ואני היינו בטירוף על 'אל המחט'. מדהים אותי הבן אדם הזה! איזה גאון. וגם כל כך כיף שבגלל שאנחנו חברים אין את כל הכובד של איך להגיד אם משהו לא מוצא חן בעיני. עם דניאל זה כל כך פשוט. אני גם יכולה לתאר לו משהו, רעיון כללי כמו – ופה יכנסו חצוצרות אבל לא עצובות אלא ניצחוניות כמו בתזמורת חיל האוויר או המשטרה. והבן אדם ישר ממציא משהו כל כך מדויק. זה מה שהכי כיף אתו – שהוא מדויק. והוא קולט אותי.

הדבר היחיד שהתווכחנו אתמול היה שהבהרתי חד משמעית שכינורות מהמחשב לא יהיו בדיסק שלי. רוצה כינורות ? רק הדבר האמתי. כי אני בגדול יכולה גם בלי (האמת לא כל כך כי הוא כתב שם עיבוד כינורות מהמם. אבל הוא לא יודע את זה ורציתי להדגיש את הנקודה שלי).

מריה לא החזירה לי את הכסף והמצב שאין לי פרוטה. אני יכולה לגרד מספיק לקופסה אחת של סיגריות אבל זהו. ולא נעים לי לבקש מאף אחד ואני נחנקת. רם אמר לי שאקו"ם עשו איזו חלוקת סוף שנה. אני צריכה לבדוק את זה. כנראה שאין מנוס מלמצוא עוד עבודה. התקשרתי לאופרה אבל לא ענו לי.

אני יכולה לעשות סיבוב קיוסקים (בקיוסק שממול) לבדוק אם הם צריכים עובדים.

התקשרתי למריה. המזכירה שלה וויטני יוסטון שרה – אנד איי וויל אולווייז לאב יו.

אלוהים, מה אתה מנסה ללמד אותי הפעם ? לא לבטוח בנוצרים ? מה המשמעות של כל זה ?

כנראה שלמצוא עוד עבודה. אין ברירה.

קיוסק זה בעצם לא מדהים כי בטח מקבלים פעם בחודש. מצד שני אולי אפשר לרשום על עצמי סיגריות, דיאט קולה, קפה וסוכר. מי צריך יותר מזה ?

טה טה טה טם! מריה התקשרה. היא תביא לי את הכסף הלילה או מחר בבוקר. איזה כיף שהיא לא ברחה לי. זה שימח אותי מאוד. אני לא יודעת אם אני יכולה ללמוד לא לסמוך על אנשים אבל אני בטוח בטוח לא רוצה.

דבר שני ניגשתי לקיוסק שליד החומוס. יושב שם הבעלים. בן אדם בשם ניסים. ערס שמן ומפחיד שכל דבר שאומרים לו הוא קודם כל שואל – "מה זה ?" או "מה אמרת ?"

הם אכן מחפשים עובדים.

הדיל הוא כזה – שישי שבת באופן קבוע חייבים לעבוד, כל משמרת אחת עשרה שעות. תשע עשרה שקל לשעה. שזה שקל אחד פחות ממה שאני מקבלת בחניון, מצד שני אין נסיעות כי זה מול הבית. את הכסף מקבלים בכל משמרת. אני יוצאת עם (אני חושבת שזה יוצא) 200 שקל.

עכשיו לבעיות – זה הדבר הכי בוס שראיתי. אמרתי לו שיכול לקרות מצב פעם ב שלא אוכל לעבוד באחד משני הימים האלה ואז אוכל להשלים את זה בשאר ימי השבוע. אז הוא – "יש סיבה ?" אמרתי – "תמיד יש סיבה" ואחר כך כשהוא היקשה אמרתי שאני זמרת ואם קובעים לי הופעות בכל מקרה אני אדע על כך כמה ימים מראש. זה לא עשה עליו דרך אגב שום רושם זמרת לא זמרת. הוא שאל משהו סתום כמו "מתי את מופיעה ?" והייתי צריכה להגיד את זה שביום של הופעה לא אוכל לעבוד אצלו.

דבר שני הוא הסביר לי שיש חשיבות אצלו ליחס ללקוחות. שצריך לחייך לכולם ולהיות נחמדה.

אמרתי – מה זה לחייך. אני מחייכת כשיש מה לחייך. מה זה לחייך לכל אחד. ואמרתי שאני צריכה לחשוב על זה. (להיות נחמדה ללקוחות ? אני כבר לא שם. בטח לא בשביל תשע עשרה שקל).

אבל חזרתי כעבור עשר דקות. כי ליליאן אמרה לי לקחת את זה (היא נוראית. סדיסטית)

אמרתי לו שאני רוצה את העבודה ונתתי את מספר הטלפון שלי.

וכאן מגיעים לנקודה השלישית שהוא אמר בסדר גמור שהוא יחשוב על זה ויתקשר.

הקטע הזה ממש השפיל אותי ואפילו עד שהגעתי הביתה כמעט בכיתי. (שזה 2 שניות משם)

אבל במעלית עליתי עם השכנה הקולית מלמעלה. שאלתי אותה – "את מכירה את הקיוסק ליד החומוס ?" היא אמרה שכן. אז שאלתי – "את חושבת שזה הגיוני שאני אעבוד שם ?" היא חשבה שניה ואמרה – "כן. למה לא. זה עבודה. זה כסף" אמרתי – "כן. אני צריכה " ולפני שהמעלית נסגרה הספיקה לזרוק לי – "בהצלחה!"

לפני פחות משנתיים כשעברתי דירה. בעל הבית המקסים בתבל ביקש את מספר הטלפון שלי. נתתי לו את הטלפון של ליליאן ואמרתי – 'מצטערת, אני סלבריטי. אתה לא יכול פשוט לקבל את מספר הטלפון שלי ככה' (אידיוטית) עכשיו נסתכל איך התקדמתי בחיים. היום נתתי את הטלפון שלי לניסים הערס מהקיוסק שליד החומוס והוא יחשוב עכשיו אם הוא מוכן להיות הבוס המגעיל שלי.

אחר כך חשבתי – בחיים אין דבר כזה 'בלי פשרות' השאלה איפה אתה מוכן להתפשר ואיפה לא. וכדאי שתהיה מודע לזה כך שלפחות תוכל לבחור ולהחליט. זה הדבר הכי חשוב בחיים – לבחור ולהחליט. ולהתעקש. כמו חמור להתעקש.

דף ארבעים וארבע

יום שלישי 18.1.2005

בבוקר מריה באה והביאה לי את הכסף. היא קוראת לי fren (יענו חברה) 'טנק יו פרן'.

קר לי בחניון. חבל שלא הבאתי מעיל. דוסית אחת עברה עם הילדים שלה הקטנטנים. אחד קצת יותר גדול מהאחרים. נניח בן שבע. היא אמרה לו – "איזה משפט למשל, תיתן לי דוגמא. לקבל זרם ? (רגע של מחשבה ואז) להיזרם בזרם של המים. הבנת ?" הילד קשוב, מהרהר במה שהיא אמרה. 

אין אף מכונית שתסתיר ממני את הרוח.

אתמול אינספקטור אימא הבלשית אמרה לי שפתחו באינטרנט פורום מעריצים שלי. היא רצתה לשמח אותי, ובאמת שמחתי ונכנסתי לראות מה זה. כולם שם ילדים. חמודים משהו משהו. רק מה, בגלל שאין הופעות ואין שום דבר שיכול להזין את הפורום הזה, הם עושים לעצמם הפעלות. כמו למשל סקר - איזה שיר שלי הוא האהוב ביותר. נכנסתי לקרוא. כל אחד כותב איזה שיר שלי הוא הכי אוהב ולמה. ואז האחרים מתווכחים אתו כי כמובן כל אחד אוהב משהו אחר. בקיצור כל הפורום מעריצים שלי מלא בהודעות בנוסח – "מה אתה מדבר, זה שיר ממש גרוע" "זה שיר עלוב. את לא מבינה במוזיקה" "איזה טעם חרא יש לך. זה שיר מעפן" וכו' פתחתי וישר קיבלתי לפרצוף מפל של עלבונות.

כל כך משונה שילדים אוהבים את המוזיקה שלי. כל המכתבים שאני מקבלת הם מילדים. בשנה שעברה הייתה הופעה אחת שכל השורה הראשונה הייתה ילדות בנות גג אחת עשרה. כשהגיע הביצוע הפורנו רך שלי ל'חשמל זורם בכפות ידיך' הן שרו איתי בשיא ההתלהבות, הצטרפו בגניחות ואנחות, חיקו אותי בשמחה. חשבתי – מה אני מלמדת אותן עכשיו ?? לזייף אורגזמה ? לדובב סרטים כחולים ? לאיזו פסגה עוד תעפילי ?

אני מתגעגעת להופעות. בהתחלה זאת הייתה הגמילה אחר כך האלבום. כמעט שמונה חודשים שלא הופעתי. עוד פחות מחודש יש לי סופסוף הופעה. אני, טוב, קצת מתרגשת.

(משקשקת. סובלת. צאן מובל לטבח. אני כל כך חלודה. איבדתי את זה. הצילו!).

מישהו מהשכנים התנדב כנראה. אתמול כשחזרתי בלילה הביתה על כל תיבות הדואר מצאתי מדבקות מודפסות עם השם של מי שגר שם. על שלי – שילה פרבר. זה הבהיל אותי נורא. אני כתבתי רק פרבר. 

לא 'שילה פרבר'. נראה לי פתאום כמו שם במה. 

ניסים מהקיוסק התקשר ולא עניתי.

  

יום שבת 22.1.2005

מריה העירה אותי עם צלצול בדלת. ביקשה מאה שקל כדי להתקשר לאחותה. אמרתי לה שאין לי. 

יש לי בדיוק בשביל להוציא את הגיטרה מתיקון וזהו. (הכול הלך לחובות)

כעבור עשרים דקות התקשרה. יש לה הפתעה. אמרתי בואי.

באה כשבידיה חליפת ג'ינס מזעזעת עם יהלומים מזכוכית ופייטים. אם אני רוצה לקחת ולמכור את זה כי היא כבר לא יוצאת מהבית ולא לבשה את זה כמעט בכלל. אמרתי לה לא, יש לי שני חברים בלבד, שניהם בנים. אי אפשר למכור להם את זה ואני לא לובשת בגדים כל כך מפוארים (קטעים אתי). שאלה אם יש לי בויפרן. אמרתי שלא. סיפרה שהיא אלמנה מזה שבע שנים. בעלה נהרג בתאונה. היא בת 33. צעירה מידי להיות אלמנה (אבחנה שלה) ושלושה ילדים. הגדול בן עשר. ביקשתי שתראה לי מתישהו תמונות.

כעבור שבע דקות התקשרה – היא מכינה מרק עוף. אם אני רוצה.

אני רוצה.

                                           להאזנה לשיר 'רק לנו' לחץ כאן

דף ארבעים וחמש

יום ראשון 23.1.2005

דניאל דניאל דניאל, כמה צרות אתה עושה לי. בחזרה היה מעולה חוץ מהבסיסט החדש. שפתאום זרק לדניאל יציאה ממש בתחילת החזרה – "אתה יודע תווים?" דניאל אמר – מה ? אז הוא – "אתה יודע לרשום תווים ?" דניאל אמר – כן. אז הבסיסט אמר – "אז תרשום לי את התווים ואני אנגן את זה" שזה כזה דבר מעפן להגיד, גם הטון שהוא אמר את זה. כמו סבבה, אני אהיה פקיד. גועל נפש. איך הוא לא נבוך להגיד דבר כזה לידי ?

אחר כך גם כן פתאום קפץ עם – "הכול בסדר. אני יכול להיכנס בך קצת, אתה בי, והכל בסדר" בלי קשר לכלום, אף אחד לא דיבר אליו. ודניאל ישר אמר – "אתה מרגיש שאני נכנס בך ?" (שום דבר. ההוא בא מראש בהחלטה – אני אעשה בעיות לדניאל כי הוא דניאל וכי אני רוקנרול מגניב מתל אביב) 

בכל מקרה הוא גם ניגן דוחה. דוחה! והעצבים התחילו להתנגן לי בבטן.

בסוף החזרה דניאל אמר לי ולליליאן שהבסיסט הזה חייב לעוף כי הוא מנגן רע מאוד ולא מתאים לאלבום. נסענו שלושתנו במונית. דניאל נורא התעצבן על הבסיסט הזה, גם על הגישה אבל במיוחד על הנגינה המלחיצה והמגעילה. הוא השתגע מחוסר המקצועיות. האמת שהסכמתי אתו (רק שאני הייתי יותר בכיוון של לשרוף להוא את הבית ורק אחר כך לפטר. איזה חצוף! מה אתה מבזבז לי את הזמן על הניסיונות העגומים שלך לצאת גבר ? אפס. עושה מעצמו מרכז באלבום שלי. לא רוצה לנגן ? תלך. מה אתה עושה דווקא. אני בכלל לא מכירה אותך). אם מישהו הוא נגן לא משהו אבל הוא נותן את כל כולו אז לדעתי זה עדיף מנגן טוב שמחלטר. אמרתי את זה לדניאל, והוא כמובן צחק עלי. ("באלבום שלך לא ינגן שום נגן לא טוב מלבדך ואף אחד לא יחלטר") ואז פתאום ידעתי שבמצב כזה (גם ליליאן לא יכלה לסבול את הבסיסט הזה) ששלושתנו מסכימים שצריך להעיף אותו, מי שיעיף אותו הוא המנהיג וידעתי שזאת אני.

אז כשהגעתי הביתה התקשרתי אליו ופיטרתי אותו. אין מה לעשות. הוא הרוויח את הסטירה הזאת ביושר.

טוב האמת ששמחתי שהוא בחר להיות אידיוט כי מלכתחילה רציתי את ספי שכל צליל שהוא מנגן מרגש אותי. אמרתי לדניאל שאני רוצה את ספי ורק את ספי. איזה כיף! ופרח על התופים ורם גיטרות. ושדמה האגדתי על הסאונד. וליליאן הסכימה שנביא תזמורת! שום מחשב ושום חיסכון ונקליט בדי בי, כמו שהקליטו פעם. זה הולך להיות 'מתוק שחור' כמו שחלמתי. אני כל כך מאושרת!  

אחר כך היה יום הולדת שלוש לקהילות מוזיקה של וויי נט בבארבי. אחד המוזיקאים בבק סטייג' שאל אותי על האלבום החדש. אמרתי שאני עובדת עם דניאל. הוא אמר – מי ? אמרתי – דניאל סלומון. הוא השתתק רגע ואז אמר – "באופן כללי אני חושב שמפיק זה לא דבר כזה חשוב". אמרתי לו – "באמת ? אני דווקא חושבת שזה נורא חשוב". ואז הוא שוב השתתק, ואז אמר לי – "אני סומך עלייך" אמרתי לו תודה ובאתי לעלות לבמה כי היה תורי. אז הוא שאל אותי בהערכה מול כולם – "ג'דה, את עולה לבד ?"

בכלל כל המוזיקאים נורא פרגנו לי. זה היה נחמד. נחמד גם לגלות שעכשיו כשאני עובדת עם דניאל יהיה להם יותר קשה לפרגן. אני אוהבת לעצבן. כלומר לא בחרתי בדניאל כדי לעצבן. הוא מדהים, זה ברור. כשהוא שר יצאתי לקהל לשמוע. הוא היה נפלא. חד משמעית הזמר הכי טוב ששר שם באותו ערב.

ממש מולי בקהל עמדו שלושה בנים מכוערים שכל הזמן העבירו קטעים והתפוצצו מצחוק. דניאל היה כל כך מקסים ושר כל כך יפה שלא יודעת מה קרה לי כי התחלתי לבכות. זה התקשר לי לאיזה זיכרון ילדות שלי יושבת בקהל ואימא שלי על הבמה. כל הפחד הזה שלא ירדו עליה. ופעם אחת זה באמת קרה. ישבתי עם אבא שלי באיזה תיאטרון ישן ואימא שלי על הבמה. שתי גברות ישבו מולנו, ואחת אמרה – "לא שומעים את הבחורה!" והבחורה הייתה אימא שלי. הן המשיכו להתפייט על זה עד שאבא שלי אמר להן לשתוק כבר.

הם היו נחמדים אבל לאט לאט ראיתי את השאלה רשומה לכל התל אביבים על המצח – 'רגע, זה עדיין נכון לאהוב את שילה או שהיא בעצם זונה של המיין סטרים?' שילכו להזדיין. לא אכפת לי. מי צריך את הקליקות שלהם.

ואז עליתי. נדמה לי שניצחתי. שלא סתם שרדתי. אם כי, זה לא הקהל שלי. אני רגילה לאנשים יותר פלפלים מאלה. חשבו שאני אומרת להם ברצינות שהם עושים דבר חשוב 'אל תתנו לאף אחד להשתיק אתכם !'

(אני חשבתי שזה מצחיק) מחאו לי כפיים. כאילו באתי להתחנף אליהם. כאילו למישהו אכפת מהלהג הרעיל שלהם בפורום מוזיקה ישראלית באינטרנט. כאילו שמישהו ינסה להשתיק את השטות הזאת.

אחר כך חשבתי שמה אני צינית, אולי זה כן חשוב שאנשים צעירים יעזו להביע את דעתם בקול רם. 

יום אחד הם אומרים 'המלך הוא עירום' על איזה זמר ומעליבים אותו סתם, מחר אולי יעזו להגיד את זה על ראש הממשלה שלהם. אולי זה אינסטינקט שכן צריך לטפח.

בסך הכול יצאתי לוחמנית (באמת ככה הרגשתי. אני כבר רואה איך כל הפרגון שקיבלתי על 'תתנהגי יפה' יהפוך עוד מעט לחרב שתופנה נגדי. אבל אין שום בעיה, אני מוכנה לקרב) ושרתי את 'אני שמה עליך זין'

(יופי שילה). אחר כך העלו אותי להדרן ועשיתי ביצוע עלוב ורגשני ל'עיר הגדולה' פחות או יותר שחטתי את השיר לקול צהלות ההמון. לא נורא. אני דואגת לליליאן. באמצע הופעה של אחת מלהקות האינדי המוערכות היא ניסתה לברוח ונפלה שם במדרגות ולא הרגישה טוב אחר כך כל הערב.

                   לצפיה בשיר 'העיר הגדולה' בהופעה עם מאיה בלזיצמן וערן צור - לחץ כאן

דף ארבעים ושש

יום ראשון 20.2.2005

איזה עייפות. ישנתי רק שעה וחצי בלילה. התלבשתי ללכת לדואר ולחניון. שמתי כמויות של קרם נגד שיזוף (לא יודעת מה ניסיתי להשיג בזה, אין הרבה שמש בחוץ. לא שמתי לב מה אני עושה) וזה נכנס לי לעיניים ושרף לי ונהיו לי מלאן דמעות ולא עזרו טיפות עיניים. אז יצאתי ככה מהבית. עד שהגעתי לדואר כבר ראיתי שאני ממש בוכה לא רק פיזית. כאילו נחתתי. לא יודעת מה זה. גם בגלל שלא ראיתי כל כך טוב את הדרך נהייתי נורא מבולבלת. אה ובמקביל גיליתי שאין לי פנקסים לעבוד היום בחניון. ואני משאירה לראסטה הודעות ואין קול ואין עונה. אז באתי אליה והיא לא בבית. עכשיו אני סתם יושבת פה בכניסה כמו איזה מלפפון ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. אין לי כוח לזוז מילימטר. וכל כך לא בא לי לעבוד היום שזה דווקא בסדר. כמובן שאבי עלול לקחת את זה קשה. טוב, אני אחכה כאן עד שיהיה לי רעיון חדש מה לעשות.

אני גם לא מרגישה טוב. הרופאה אמרה ברונכיט כרונית. אבל אני חושבת שהיא סתם בלבלה לי את המוח כדי לזעזע או למשוך תשומת לב. והריני מדליקה סיגריה. קצת דבילי מצדי כי אני על משאף ונטולין מרוב קוצר נשימה. בכלל לא מרגישה טוב (והנה אני מעשנת לה לה לה) ליליאן שמה לב שמאז שאני לא בסמים ההתרגשות שלי מתבטאת במחלות קשות (בשבוע שעבר היה לי וירוס קטלני. עברתי אפילו עירוי לווריד)

שתי ההופעות עברו בהצלחה. בסוף ההופעה בחיפה ירדתי מהבמה ונכנסתי לתוך תהום נוראית. שמכרתי את עצמי בזול, שקשקשתי בקומקום, מה אני 'בדרנית חצות'. בעצם איזה חצות, ההופעה בתל אביב התחילה ברבע לשתיים בלילה! כי הזמרות מההופעה שלפני לא ירדו מהבמה. הן נתנו הדרנים של שעות. זמרות זה באמת, אנחנו עם קשה. בלתי נסבלות. הדבר היחידי שיותר גרוע מזמרות זה שחקניות.

אם כבר מדברים, אימא קיבלה תפקיד בהצגה החדשה ביידישפיל מה שאומר שבערבים אני אצטרך לעשות במקומה את התרגום הסימולטני באזניות, כשהיא על הבמה. קצת נלחצתי. במיוחד כשהיא אמרה – 'שילה זה בסך הכול פשוט, אל תדאגי את רק צריכה לדובב את ההצגה ובאותו הזמן להעביר את הכתוביות משני המחשבים בעברית וברוסית בדיוק באותו הזמן, אבל רגע לפני שהשחקנים אומרים את השורות שלהם כי לוקח לזה רגע לעלות. ואת התרגום תגידי בשקט אבל ברור, בדיוק מתי שאנחנו אומרים, לא לפני ולא אחרי' טוב שבאותו הזמן אני לא צריכה גם לרקוד הורה, להתחבא מהנאצים, להכין פשטידה, להוריד אורות ולהעלות מסך.

שחקניות זה בעצם ההפך מזמרות. הן תמיד נראות אלגנטיות ועדינות ובעצם הן קשוחות בטירוף. אין דבר כזה 'ההצגה בוטלה עקב מחלת השחקנית הראשית' זה שקר. שחקניות חולות ועולות על הבמה משחר ההיסטוריה. אם ביטלו הצגה זה לעולם לא באשמתן. זמרות לעומת זאת באמת מפונקות מעבר לכל דמיון. לרוב גם פחות אינטילגנטיות (מה שפגשתי בבקסטייג' לפני ההופעה היה די לא יאומן) טוב, נראה מה יהיה. ברוכים הבאים ליידישפיל.

ביום שישי הייתי צריכה להתראיין לאיזה אחד. שלוש מאות מילה. הכי שטויות. הוא התקשר לקבוע. נוטף דבש. אמר לי איזה שלוש או ארבע פעמים במהלך השיחה שאני חמודה. כשאמרתי שאני לא יכולה לדבר אתו בערב כי אני הולכת לארוחת ערב אצל אבא שלי הוא הרחיק לכת שאני ילדה טובה. מה, אם אני הולכת לאבא שלי ביום שישי זה עושה אותי ילדה טובה ? כאילו זה מתנגש עם דמותי כרוקרית ? זה הניגודים ? כל כך שטחי. אני אוהבת את המשפחה שלי. מה השטויות שלו ? כשרצה את מספר הטלפון שלי אמרתי לו שאין טעם (אהם) כי אני ממילא אהיה בשלוש שעות הקרובות בחזרה וליליאן כאן, כך שהוא יכול להתקשר אליה. הוא חזר אחרי – "אין טעם" (כנראה הבין את הברור מאליו שאני לא רוצה לתת לו את הטלפון שלי) ואז הוא אמר – "אז מה, תשבי ליד ליליאן והיא תגיד לך מה להגיד ?" במהלך השיחה לא קלטתי כל כך את הרעל אז עניתי עניינית שליליאן אף פעם לא אומרת לי מה להגיד.

הוא היה בהופעה אמרתי לו שלא ראיתי אותו. אז הוא אמר שהוא ראה שנורא התרגשתי (טוב, לא הופעתי שמונה חודשים. בוא נראה אותו מחזיק לבד לא שעה וחצי רק דקה על הבמה) ואז הוא אמר – 'אבל היית חמודה'.

חמודה! ואז בחזרה הלכתי והשתגעתי. ה'חמודה' 'חמודה' הזה הטריף אותי. ליליאן ראתה את זה כאחד הלופים שלי שלא שווים התייחסות. בסוף אמרתי לה שמתי שהוא יתקשר אני מבקשת שהיא לא תענה או שתענה ותגיד שאין לו ראיון אתי. לא רוצה להתראיין אליו. איזה איש מעצבן. עד שהוא פוגש כבר בחורה שהיא לא חמודה אז הוא מנסה בכוח לדחוק אותה לתפקיד הזה ? איזה צורת לחימה פשיסטית באנשים שעומדים על שלהם. לשים לדמותם כותרת אחרת שמרככת וע"י כך מבטלת אותם לגמרי. על סמך מה הוא מתנשא עלי ככה ? כי צריך אותו לפרומו ? אז הנה, לא צריך. והמשכתי להשתגע. באמת לא בא לי להתראיין לאף אחד.

טוב ואז התראיינתי לבן אדם. ליליאן הסבירה לי שאם היא הייתה אומרת מראש – שילה לא מתראיינת, אז בסדר. אבל ככה זה קצת לא ברור ולא אפקטיבי לשום דבר. אז דיברתי אתו ועכשיו הוא יכתוב שאני חמודה. שנהייתי חמודה. שהתרככתי והתפייסתי ונדרסתי תחת גלגלי המיין סטרים.

אני מרגישה שיש איזו מזימה לשגע אותי. וזה או טו טו מצליח.

נורא הפחדתי את עצמי אתמול. ממש הרגשתי שאני מאבדת אחיזה במציאות. שאני יודעת שאני לא רציונלית אבל הטיעונים הרציונאליים כבר לא רלוונטיים פתאום. שרגשית אני קורסת והמוח לא עוזר. רציתי לבכות והיה תקוע לי בגרון כמו מועקה ומשקולת על הלב. מדהים איך דווקא מדברים קטנים אני...

בסופו של דבר אפילו לא רציתי לחזור לסמים. שזה סימן מצד אחד טוב – שינוי בדפוסים הישנים שלי. ומצד שני אני יודעת עכשיו למה. כי פחדתי להשתגע באמת. אני נורא מפחדת להשתגע. לפעמים זה כל כך קרוב.

הי, הנה שלי.

שיט, היא הולכת להרוג אותי.

לצפיה בקליפ לשיר 'הרגע' שצולם באולפני די בי במהלך הקלטת האלבום 'מתוק שחור' לחץ כאן