יום רביעי 11.6.2003
"ברגיל, ברגיל, להסתכל ברגיל, ברגיל אני רוצה אתכם, לא חתן כלה"
(צלמת של חתן וכלה משתלטת כאן על העניינים)
היום אני חייבת לציין שדווקא נחמד לי פה. רגוע. אני צריכה באמת לעשות רק משמרות צהריים ערב כאלה. אני קוראת לי בשלווה. לא צריכה לעשות שום דבר שלא בא לי טבעי.
אני מסתכלת על אנשים ורואה רק חוסר ביטחון ופחד. אני לא באמת יותר לבד.
מציינת לעצמי הערה - אלפי זוגות נישאים היום. מבוהלים כאלה וסביבם שושבינים דוחים!
לא יאומן. גברים ונשים כאחד, שמדברים זה לזה בצורה הכי בהמתית שראיתי בחיים. פשוט מגעיל.
והצלמים עוד יותר דוחים!
הצלמים בעצם הכי דוחים.
יום שבת 14.6.2003
לילקה נוסעת ללונדון. לגור. אמרנו שנתכתב. אוף, זה מזעזע שהיא נוסעת.
באופן מפתיע לא מוזר לי לעבוד כאן עכשיו. וגם לא חרא כמו שחשבתי. בדיוק ההפך.
יש לי זמן לחשוב על מה שהיה, מה שיהיה, והכל בסדר בעצם.
כן, איזה כיף, החניון מלא. בזוגות טריים, רחוצים וחנוטים. שמתי לב שאף כלה לא נראית לי סקסית, לא משנה איזה מחשוף היא דופקת. כולן מאופרות בצורה מוגזמת כמו מוכנות לצילומים בטלוויזיה. גועל. עסוקות בפוזות כאילו מחמיאות לגופן הדחוס. אני חושבת לקפוץ לפיפי בסוזן דלאל. רק שכל הנרקומנים יושבים מול החניון וכל כך מחכים שאלך ואז הם יוכלו לעשות מכוניות. למה אכפת לי ? אני לא מבינה את עצמי.
יום שבת 26.7.2003
שוב אני בחניון הדמים. יש אנשים שיושבים בקפה. אני שונאת להיות מכוונת על זה, ולא רוצה יותר לשנוא שום דבר. רגשות שליליים. כמה קל לי להיתקע על זה.
אמרתי לליליאן שהפסקתי והשארתי ללילקה הודעה שאני מסכימה ללכת ל NA ועכשיו בא לי נורא נורא נורא. אבל לא! אסור זה אסור! זה לא עוזר. רק לוקח אנרגיות ולא מחזיר.
אחד הנרקומנים, בבר (beber) גבוה כמו עץ, עושה סיבובים בשכונה על אופנוע של נכים.
איזה בן אדם דפוק. לגנוב אופנוע לנכה זה זוועה. אני מנסה לדמיין את הנכה שנשאר פתאום בלי האופנוע שלו, ומה הוא יעשה עכשיו. זה דבר יקר אופנוע כזה. אבל למי הוא יכול למכור את זה ?
וגם, הייתי מצפה שינסה להראות כאילו זה שלו, לא יודעת, איכשהו להסוות את הפשע.
אבל שקוף לגמרי שהוא גנב את זה כי הוא כזה שויצר מטומטם, נוסע בעמידה, מנסה לעשות פעלולים. וכל יושבי בית הקפה מסתכלים ועושים צצ צצ צצ עם הלשון.
"ברגיל, ברגיל, להסתכל ברגיל, ברגיל אני רוצה אתכם, לא חתן כלה"
(צלמת של חתן וכלה משתלטת כאן על העניינים)
היום אני חייבת לציין שדווקא נחמד לי פה. רגוע. אני צריכה באמת לעשות רק משמרות צהריים ערב כאלה. אני קוראת לי בשלווה. לא צריכה לעשות שום דבר שלא בא לי טבעי.
אני מסתכלת על אנשים ורואה רק חוסר ביטחון ופחד. אני לא באמת יותר לבד.
מציינת לעצמי הערה - אלפי זוגות נישאים היום. מבוהלים כאלה וסביבם שושבינים דוחים!
לא יאומן. גברים ונשים כאחד, שמדברים זה לזה בצורה הכי בהמתית שראיתי בחיים. פשוט מגעיל.
והצלמים עוד יותר דוחים!
הצלמים בעצם הכי דוחים.
יום שבת 14.6.2003
לילקה נוסעת ללונדון. לגור. אמרנו שנתכתב. אוף, זה מזעזע שהיא נוסעת.
באופן מפתיע לא מוזר לי לעבוד כאן עכשיו. וגם לא חרא כמו שחשבתי. בדיוק ההפך.
יש לי זמן לחשוב על מה שהיה, מה שיהיה, והכל בסדר בעצם.
כן, איזה כיף, החניון מלא. בזוגות טריים, רחוצים וחנוטים. שמתי לב שאף כלה לא נראית לי סקסית, לא משנה איזה מחשוף היא דופקת. כולן מאופרות בצורה מוגזמת כמו מוכנות לצילומים בטלוויזיה. גועל. עסוקות בפוזות כאילו מחמיאות לגופן הדחוס. אני חושבת לקפוץ לפיפי בסוזן דלאל. רק שכל הנרקומנים יושבים מול החניון וכל כך מחכים שאלך ואז הם יוכלו לעשות מכוניות. למה אכפת לי ? אני לא מבינה את עצמי.
יום שבת 26.7.2003
שוב אני בחניון הדמים. יש אנשים שיושבים בקפה. אני שונאת להיות מכוונת על זה, ולא רוצה יותר לשנוא שום דבר. רגשות שליליים. כמה קל לי להיתקע על זה.
אמרתי לליליאן שהפסקתי והשארתי ללילקה הודעה שאני מסכימה ללכת ל NA ועכשיו בא לי נורא נורא נורא. אבל לא! אסור זה אסור! זה לא עוזר. רק לוקח אנרגיות ולא מחזיר.
אחד הנרקומנים, בבר (beber) גבוה כמו עץ, עושה סיבובים בשכונה על אופנוע של נכים.
איזה בן אדם דפוק. לגנוב אופנוע לנכה זה זוועה. אני מנסה לדמיין את הנכה שנשאר פתאום בלי האופנוע שלו, ומה הוא יעשה עכשיו. זה דבר יקר אופנוע כזה. אבל למי הוא יכול למכור את זה ?
וגם, הייתי מצפה שינסה להראות כאילו זה שלו, לא יודעת, איכשהו להסוות את הפשע.
אבל שקוף לגמרי שהוא גנב את זה כי הוא כזה שויצר מטומטם, נוסע בעמידה, מנסה לעשות פעלולים. וכל יושבי בית הקפה מסתכלים ועושים צצ צצ צצ עם הלשון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה