יום שישי 8.8.2003
כמה חם לי פה בחניון. ומילא חום - לחות. ומילא לחות - זבובים. ומילא זבובים - דבורים מהעץ. ומילא הם - דיכאון. ואין לאן להוביל אותו.
שלי באה לבקר אותי מקודםוהביאה והלוותה לי כובע כתום. אני נראית כמו מושבניקית
אבל מה אני אעשה, השמש הרגה אותי. אז מה, לה יש בנדנה כתומה והיא לבשה אותה על הראש.
שנות השמונים, בחיי.
יום שישי רגוע בשבזי. האוויר עומד. מידי פעם קולו הניחר של בצלאל הומה - "ישראל! ישראל! טירון!" מידי פעם צילצול טלפון של פלצן זה או אחר שעובר כאן. בדרך לקפה או לאוטו ספורט.
יש לי קצת פרנויות מאנשים. למשל מכונית אחת שחונה מחוץ לחניון ואני יודעת שהם מנסים להבין משהו בקשר אלי (מה הדבר הכתום שמתגורר על הראש שלה ?)
וזה מתחיל להטריף אותי הקטעים האלה. מצד שני אולי זה בראש שלי ? (אהם אהם)
ווי הזמן לא זז.
יש לי רעיון: אני אלך לקפה להשתין ואקנה לי שם סנדויץ' (פרס) ואחזור לעבוד ויהיה בסדר.
אז אני לא מאושרת, אז מה. אז הלב שלי שבור - יותר טוב ככה.
טוב, לא קניתי בסוזאנה כלום.
זה קשה נפשית לקנות לך שטות מעודנת שעולה כמו שעתיים של התייבשות כאן.
בא לך כבר לוותר על הכל.
מקודם איזה ילד אחד התעקש לצלם אותי מתחת לשמשיה. סיפר לי סיפור שלם על פרויקט שהוא עושה, שצילם כבר את ההוא עם הגיטרה (רון) והבלונדינית (לא יודעת מי זאת, אולי החדשה).
נכנסתי לפרנויות שעכשיו הוא יראה את זה לכל מיני ילדים אחרים - תראו את שילה פרבר עם כובע פטרייה יושבת תחת השמשיה שלה. אבל זה לא משנה. זה לא קיים.
הוא בטח לא יודע מי אני בכלל (מי אני בכלל ??)
והכל בסדר (ואחרי שהוא יפתח את התמונה מישהו כבר יגיד לו) (שילה די)
גם מחר אני עובדת בחניון. כי יש יותר מידי דברים שאני לא יודעת איך להתמודד איתם.
בא לי ממש למות מכל מיני דברים.
טוב, מצאתי לעצמי נקודה שאם יושבים בה ושותים אספרסו ומסתכלים ישר אבל קצת למעלה,
רואים צמרת של עץ יפה, ומעשנים סיגריה, אז הכל בסדר.
ואם מסתכלים ישר ולא למעלה, רואים את בצלאל מנסה כרגע לפרוץ את הבית שלו.
שיהיה בריא.
כמה חם לי פה בחניון. ומילא חום - לחות. ומילא לחות - זבובים. ומילא זבובים - דבורים מהעץ. ומילא הם - דיכאון. ואין לאן להוביל אותו.
שלי באה לבקר אותי מקודם
אבל מה אני אעשה, השמש הרגה אותי. אז מה, לה יש בנדנה כתומה והיא לבשה אותה על הראש.
שנות השמונים, בחיי.
יום שישי רגוע בשבזי. האוויר עומד. מידי פעם קולו הניחר של בצלאל הומה - "ישראל! ישראל! טירון!" מידי פעם צילצול טלפון של פלצן זה או אחר שעובר כאן. בדרך לקפה או לאוטו ספורט.
יש לי קצת פרנויות מאנשים. למשל מכונית אחת שחונה מחוץ לחניון ואני יודעת שהם מנסים להבין משהו בקשר אלי (מה הדבר הכתום שמתגורר על הראש שלה ?)
וזה מתחיל להטריף אותי הקטעים האלה. מצד שני אולי זה בראש שלי ? (אהם אהם)
ווי הזמן לא זז.
יש לי רעיון: אני אלך לקפה להשתין ואקנה לי שם סנדויץ' (פרס) ואחזור לעבוד ויהיה בסדר.
אז אני לא מאושרת, אז מה. אז הלב שלי שבור - יותר טוב ככה.
טוב, לא קניתי בסוזאנה כלום.
זה קשה נפשית לקנות לך שטות מעודנת שעולה כמו שעתיים של התייבשות כאן.
בא לך כבר לוותר על הכל.
מקודם איזה ילד אחד התעקש לצלם אותי מתחת לשמשיה. סיפר לי סיפור שלם על פרויקט שהוא עושה, שצילם כבר את ההוא עם הגיטרה (רון) והבלונדינית (לא יודעת מי זאת, אולי החדשה).
נכנסתי לפרנויות שעכשיו הוא יראה את זה לכל מיני ילדים אחרים - תראו את שילה פרבר עם כובע פטרייה יושבת תחת השמשיה שלה. אבל זה לא משנה. זה לא קיים.
הוא בטח לא יודע מי אני בכלל (מי אני בכלל ??)
והכל בסדר (ואחרי שהוא יפתח את התמונה מישהו כבר יגיד לו) (שילה די)
גם מחר אני עובדת בחניון. כי יש יותר מידי דברים שאני לא יודעת איך להתמודד איתם.
בא לי ממש למות מכל מיני דברים.
טוב, מצאתי לעצמי נקודה שאם יושבים בה ושותים אספרסו ומסתכלים ישר אבל קצת למעלה,
רואים צמרת של עץ יפה, ומעשנים סיגריה, אז הכל בסדר.
ואם מסתכלים ישר ולא למעלה, רואים את בצלאל מנסה כרגע לפרוץ את הבית שלו.
אמרתי שלא אגיב, ושוב שיקרתי. תקשיבי...תעזבי הכל ותחזרי לחניון.
השבמחק(מחייך כמו ג'ריקן ויודע שכל מה שיש לי להגיד יישמע מטומטם)
ארנון!
השבמחק:)))))