יום שישי 21.5.2004
איזה כיף עברתי את השבוע המשוגע הזה. כל מה שיש לי זה רק לעבור בשלום את ההופעה מחר עם רם. אני כנראה עולה עם 'אדם חופשי' ואז 'יום אחד גם את תמותי' שבסופו אני צריכה לנגן על הכלי המפגר הסיני שרם מכריח אותי. יש לי פטישון פצפון בשביל זה. ואז 'העיקר הבריאות' הדואט המהמם שלנו ואז 'שתשתוק כבר' שיוצא מקסים. חוץ מהנקודה של המלודיקה שלפעמים היא נתקעת ואני צריכה לנגן עליה בסוף. יש מצב שאנשוף בכל הכוח והיא לא תשמיע צליל (ואז אני אמות) ואז אני יורדת.
נתתי לרם לקחת אותה למתקן מלודיקה (כמה אצילי מצידי) והיא לא הראתה שום בעיה.
בת זונה המלודיקה המזדינת הזאת. אתמול בחזרה עשתה הרבה בעיות. זה הרי כל כך ברור שהיא תיתקע ברגע האמת. מעניין איזה אפקט זה יעשה - אני עם האיפור האכזרי שלי והלוק הלא מתפשר נושפת ונושפת במלודיקה קטנה מטומטמת שנתקעת לי. אוי, רק שהיא לא תיתקע.
יום ראשון 23.5.2004
בחניון הדמים חום אימים. היום יום המורה. כל החניון כמעט מלא במכוניות מזדינות של מורות (נראה לי, כי הן כאלה דידקטיות, קצוצות שיער, שמנמנות ונגדי, מה זה כבר יכול להיות).
איזה מורה מלוכלכת חנתה לי פה על העמדה. אני יושבת מקובצ'צ'ת על הספה המגעילה, שמשיה טיפשית ועקומה מגנה עלי מהשמש האלימה הזאת וממש עלי רנו קליאו לבנה עם מדבקה שכתוב עליה - שמור מרחק. חוצפנית המורה הזאת.
אני שמה את הרגליים על הפגוש ונהנית מהסימנים שאני עושה לה. חריצים קטנים עם הסנדלים.
יש לי האנג אובר דוחה. על הבוקר היקאתי התרחצתי ובאתי. זה כבר יום שלישי ברציפות שאני עובדת בוקר ויש גם את מחר.
אתמול היה ממש כיף עם רם (אמנם המלודיקה לא עבדה. כלי ערמומי. ידעתי שמול המתקן מלודיקות היא תשחק אותה תמימה. ידעתי. אז סתם החזקתי אותה בפה כאילו שאני מנגנת ועשיתי לרם מבט רוצח 'אתה עוד תשלם על זה'. אז הוא ניגן במקומי את הליין עם החשמלית. אף אחד לא שם לב חוץ משנינו. אפילו מישהי שאלה אותי אחר כך מאיפה אני יודעת לנגן מלודיקה. אמרתי לה 'מה, זה לא כלי כל כך קשה' וראיתי אותו מחניק צחוק. אין דבר. כל כלב בא יומו).
הבעיה שבדרך חזרה בואן עישנתי מלאן ובמהלך ההופעה שתיתי. אז הבוקר הזה המסריח הוא בסך הכל מאוד הגיוני. רוקנרול. הבחילה לא עוזבת אותי. מרגישה את העצבים שלי רגישים בטירוף, כל דבר מקפיץ אותי. רחש המכוניות על החול והאבנים של החניון עושה לי להתגרד מרוב כעס.
מונית עוצרת מול סוזן דלאל ויוצאת ממנה איזה תפרחת אומנות. בא לי להפתיע אותה עם אבן בראש. מצד שני פיזית אני מונחת פה מקופלת, ממוטטת כמו סמרטוט שבור ורשע.
נראה לי שמעולם לא הייתי בסיטואציה פחות זוהרת. איזה גועל של מקום. מרגישה שאני לא בנויה למזבלה הרוחשת הזאת שרק תוססת יותר בחום המגעיל. למות. נחמתי היחידה היא העץ השרוף והרקוב הזה שהוא בעצם קן של דבורי עץ שחורות וענקיות! הסתכלתי מקודם, זה ממש מוטציה.
אה ומקודם התגנבה לקן שלהם גם לטאה רטובה וחלקלקה למראה (אמרתי לרם - בוא מהר, לטאת כוח, שלושים סנטימטר לפחות!) הוא הגיע תוך חמש דקות. כמובן שקצת התאכזב לגלות לטאונת קטנה ומכוערת ומצויה... פעם הבאה שינגן בעצמו על המלודיקה. אני אלת הנקמות.
מה שכן, בצלאל הסתפר. אמרתי לו שזה נראה טוב והוא אמר שהוא עשה את זה בעצמו.
(ממש כך! כמה מפתיע ומרענן - במקום ללכת לספר הצמרת הקבוע, החליט ככה פתאום לעצב לבד. לפתוח קריירה חדשה בחיים, ובכיוון של אמנות)
הוא אמר לי את זה איזה שלוש פעמים תוך כדי הליכה לטירון ואגב ליטוף של הראש.
(של עצמו. כמובן לא ליטף את הראש שלי).
בא לי לבקש ממנו שיספר גם אותי.
נה, הוא בטח יתקע לי איזה מחיר.
או ידקור אותי עם המספריים.
שבי בשקט ותמשיכי לתכנן נקמות.
איזה כיף עברתי את השבוע המשוגע הזה. כל מה שיש לי זה רק לעבור בשלום את ההופעה מחר עם רם. אני כנראה עולה עם 'אדם חופשי' ואז 'יום אחד גם את תמותי' שבסופו אני צריכה לנגן על הכלי המפגר הסיני שרם מכריח אותי. יש לי פטישון פצפון בשביל זה. ואז 'העיקר הבריאות' הדואט המהמם שלנו ואז 'שתשתוק כבר' שיוצא מקסים. חוץ מהנקודה של המלודיקה שלפעמים היא נתקעת ואני צריכה לנגן עליה בסוף. יש מצב שאנשוף בכל הכוח והיא לא תשמיע צליל (ואז אני אמות) ואז אני יורדת.
נתתי לרם לקחת אותה למתקן מלודיקה (כמה אצילי מצידי) והיא לא הראתה שום בעיה.
בת זונה המלודיקה המזדינת הזאת. אתמול בחזרה עשתה הרבה בעיות. זה הרי כל כך ברור שהיא תיתקע ברגע האמת. מעניין איזה אפקט זה יעשה - אני עם האיפור האכזרי שלי והלוק הלא מתפשר נושפת ונושפת במלודיקה קטנה מטומטמת שנתקעת לי. אוי, רק שהיא לא תיתקע.
יום ראשון 23.5.2004
בחניון הדמים חום אימים. היום יום המורה. כל החניון כמעט מלא במכוניות מזדינות של מורות (נראה לי, כי הן כאלה דידקטיות, קצוצות שיער, שמנמנות ונגדי, מה זה כבר יכול להיות).
איזה מורה מלוכלכת חנתה לי פה על העמדה. אני יושבת מקובצ'צ'ת על הספה המגעילה, שמשיה טיפשית ועקומה מגנה עלי מהשמש האלימה הזאת וממש עלי רנו קליאו לבנה עם מדבקה שכתוב עליה - שמור מרחק. חוצפנית המורה הזאת.
אני שמה את הרגליים על הפגוש ונהנית מהסימנים שאני עושה לה. חריצים קטנים עם הסנדלים.
יש לי האנג אובר דוחה. על הבוקר היקאתי התרחצתי ובאתי. זה כבר יום שלישי ברציפות שאני עובדת בוקר ויש גם את מחר.
אתמול היה ממש כיף עם רם (אמנם המלודיקה לא עבדה. כלי ערמומי. ידעתי שמול המתקן מלודיקות היא תשחק אותה תמימה. ידעתי. אז סתם החזקתי אותה בפה כאילו שאני מנגנת ועשיתי לרם מבט רוצח 'אתה עוד תשלם על זה'. אז הוא ניגן במקומי את הליין עם החשמלית. אף אחד לא שם לב חוץ משנינו. אפילו מישהי שאלה אותי אחר כך מאיפה אני יודעת לנגן מלודיקה. אמרתי לה 'מה, זה לא כלי כל כך קשה' וראיתי אותו מחניק צחוק. אין דבר. כל כלב בא יומו).
הבעיה שבדרך חזרה בואן עישנתי מלאן ובמהלך ההופעה שתיתי. אז הבוקר הזה המסריח הוא בסך הכל מאוד הגיוני. רוקנרול. הבחילה לא עוזבת אותי. מרגישה את העצבים שלי רגישים בטירוף, כל דבר מקפיץ אותי. רחש המכוניות על החול והאבנים של החניון עושה לי להתגרד מרוב כעס.
מונית עוצרת מול סוזן דלאל ויוצאת ממנה איזה תפרחת אומנות. בא לי להפתיע אותה עם אבן בראש. מצד שני פיזית אני מונחת פה מקופלת, ממוטטת כמו סמרטוט שבור ורשע.
נראה לי שמעולם לא הייתי בסיטואציה פחות זוהרת. איזה גועל של מקום. מרגישה שאני לא בנויה למזבלה הרוחשת הזאת שרק תוססת יותר בחום המגעיל. למות. נחמתי היחידה היא העץ השרוף והרקוב הזה שהוא בעצם קן של דבורי עץ שחורות וענקיות! הסתכלתי מקודם, זה ממש מוטציה.
אה ומקודם התגנבה לקן שלהם גם לטאה רטובה וחלקלקה למראה (אמרתי לרם - בוא מהר, לטאת כוח, שלושים סנטימטר לפחות!) הוא הגיע תוך חמש דקות. כמובן שקצת התאכזב לגלות לטאונת קטנה ומכוערת ומצויה... פעם הבאה שינגן בעצמו על המלודיקה. אני אלת הנקמות.
מה שכן, בצלאל הסתפר. אמרתי לו שזה נראה טוב והוא אמר שהוא עשה את זה בעצמו.
(ממש כך! כמה מפתיע ומרענן - במקום ללכת לספר הצמרת הקבוע, החליט ככה פתאום לעצב לבד. לפתוח קריירה חדשה בחיים, ובכיוון של אמנות)
הוא אמר לי את זה איזה שלוש פעמים תוך כדי הליכה לטירון ואגב ליטוף של הראש.
(של עצמו. כמובן לא ליטף את הראש שלי).
נה, הוא בטח יתקע לי איזה מחיר.
או ידקור אותי עם המספריים.
שבי בשקט ותמשיכי לתכנן נקמות.
את מלכה. התגעגעתי :)
השבמחק:)
מחקמטורף
השבמחק