דף עשרים ושתיים

יום שלישי 27.7.2004
בוקר בחניון. זה כבר ארבעה חודשים שאני גרה באי ברחוב הציפורים - בלי טלוויזיה, מחשב או רדיו. הפניתי עורף לכל ערוצי הבידור הוולגרי שמציעים לי כאן במדינה האמריקאית הזאת. וזה טוב, אני מרגישה שהמחשבה שלי מתבהרת. ביום שישי אחרי הארוחה אצל אבא אפילו לא התחשק לי להשלים פערים עם יומן השבוע. איבדתי עניין.
אני אוהבת טלוויזיה. כלומר אהבתי. אבל אני שונאת שעושים ממני בורג קטן וצרכני במערכת גדולה.
כמו שבנצרות היו בונים כנסיות ענק כדי לתת לך להרגיש כל כך קטן. וזאת הרי פיקציה. אתה הרבה יותר גדול וחשוב מכל הכנסיות האלה יחד.
קראתי באיזה ספר אנקדוטה שתפסה את תשומת ליבי - ב-1943 בברלין, במסגרת המבצעים לטיהור העיר מיהודים לכבוד יום ההולדת של היטלר, תפסו גם יהודים שהתחתנו עם גרמניות. כמה מאות יהודים כאלה הוחזקו באחד הבניינים בעיר. בדרך לאושוויץ. אלא שהנשים הגרמניות התחילו להפגין מול הבניין הזה. הן היו כמה מאות נשים חדורות מוטיבציה שעמדו וצעקו. כשניסו לגרש אותן הן התעקשו, כשכיוונו אליהן רובים הן ברחו וחזרו. והמשיכו. והדבר המפתיע הוא ששחררו את היהודים האלה! כלומר אפילו שם כשהמערכת הייתה משומנת היטב, נשאר מקום להתמרדות היחידים. אין מערכת שאי אפשר לכופף.
שלא ינסו לסנוור אותי עם בירוקרטיה ושטויות!
אוף אני במחזור. קמתי קצת קרבית.
ליליאן מאוד מאמינה ברזיסטאנס. כלומר התעקשות כנגד אנשים ובמיוחד כנגד הזמן על מה שאתה מאמין. להמשיך ולהמשיך בשלך. לא להתקרנף. יש לי מזל גדול איתה.
מתחשק לי לעשות משהו בנידון המצב של המדינה הזאת. אבל מה ?
קראתי על סופר אחד רוסי, פליקס קריבין. איש בן 78 הוציא עד כה כ-35 ספרים בלבד ברוסיה. נחשב לאחד מגדולי הסטיריקנים במאה העשרים. יהודי (אמרה בגאווה) עלה לארץ בעקבות הבת שלו והנכד. הוא פשוט רצה להיות לידם. לא ציוני. לא יודע מילה עברית. הוא ואשתו גרים כבר שש שנים בבאר שבע. הוא יושב שם עם מכונת הכתיבה שלו וממשיך להוציא ספרים ברוסית. יש לו קהל קוראים נלהב בארץ וברוסיה. הוא ממש לא ממורמר על הארץ (אבל המומחים בארץ כועסים שלא נותנים לו שום כבוד)
זה כמובן כל כך צפוי - בארץ לא נותנים כבוד לשום דבר שקשור לתרבות. רק לכסף. כי אנחנו ליטל אמריקה. טוב, זה לא מה שרציתי להגיד -
הוא אמר "אני לא יכול להיות סופר יהודי ולא סופר ישראלי. השפה היא המולדת שלי ושפתי רוסית. מה גם שבגילי אני רוצה להספיק כמה שיותר ואת זה אני יכול לעשות רק ברוסית"
למה זה תפס אותי ? כי אני תמיד חושבת שישראל היא המולדת היחידה האפשרית בשבילי, בגלל שהשפה שלי היא עברית ולא תהיה לי שפה אחרת. מהבחינה הזאת אני מאוד מבינה אותו. כבן אדם כותב, השפה היא הכל בשבילך. אם אני צריכה לכתוב עכשיו אפילו באנגלית - הלכו הניואנסים ולא יחזרו.
אלא שהוא מציע בדרך חייו איזו אפשרות מאוד מעניינת - הגלות.
כן, אני מקנאה בלילקה שחיה רחוק מהחרא הישראלי. בתוך החרא האנגלי.
ואני מאמינה שיום יבוא, עוד כמה שנים, כשאתפנה לשבת ולכתוב בנחת, אולי עוד עשרים שנה, כשאוכל נניח להרשות לעצמי משהו מבחינה כלכלית (כמוהו) אז אברח לפראג או לסיביליה או לאיזה אי ביוון או אולי אפילו אנגליה כי אני צריכה מקום קריר.
הנה בקשה -  בא בן אדם. חנה בחניון. השעה עכשיו אחת עשרה בבוקר. חום אימים. אני עם מכנסיים קצרים, כובע ומשקפי שמש וחולצה לבנה (אני חוזרת: חולצה לבנה. המצב כאן קיצוני) חנה על שתי חניות. ביקשתי ממנו שיתיישר. הוא נכנס לאוטו ויצא מהחניון. עשה לי עונש. יופי.
אני שרועה פה כמו שק תפוחי אדמה. דווקא קמתי טוב אחרי לילה של שינה ארוכה, עמוקה וטובה.
קמתי חדשה אבל אחרי שלושת רבעי שעה בחניון אני כבר רואה איך אני משתחררת מזה וחוזרת להיות... שיט יש פה את הלטאה המסריחה הזאת שמפחידה אותי תמיד


4 תגובות:

  1. מתי נפגשים בחניון לסיור לימודי חווייתי?

    השבמחק
  2. שבזי 11 אתה יכול פשוט ללכת לשם, אני לא, אני למדתי שם מספיק :))

    השבמחק
    תשובות
    1. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

      מחק
    2. אבל את המורה ... :)
      זה גם תירוץ להיפגש...

      מחק