דף עשרים ותשע

יום שבת 21.8.2004
הי לילקה
כתבתי לך מכתב ארוך שאני לא רוצה עכשיו לשלוח כי יש בו דברים על ינקלה ואני רוצה לקרוא אותם שוב ושוב. כמו שאני מסניפה את הכבשה שלו - הצעצוע האהוב עליו. הכל נשאר כאן בבלגן מטורף. קרה לי משהו כל כך מוזר ולא צפוי.
ביום חמישי לא היה לי מצב רוח כל כך טוב וגם רבתי עם ק'. החלטתי ללכת אליה ברגל. לקחתי את ינקלה לטיול הכי ארוך שיש. בא לי לבכות. הלכנו את כל בן יהודה עד שדרות נורדואו וירדנו בשדרה לאבן גבירול. (אבל בטלפון במקום להשלים רק רבנו עוד יותר וכבר הייתי לידה אז חשבתי לקפוץ לבקר את ליליאן כי היא גרה ברחוב ליד והיא היתה בבית) הפתיע אותי כמה קל היה לי ללכת אתו. הוא נהיה כלב ממש נוח.  בדרך קניתי לו חגורה אדומה. בכלל נהיה לו לוק מעולה והוא גם היה כזה שמח. ופגשנו קצת כלבים והוא שיחק נורא יפה גם עם כלבים בנים שזה הישג בשבילו. באיזשהו שלב בשדרה הוא התחיל לחשוד בטיול הזה ורצה לחזור הביתה. פעם ראשונה שהוא הגיב ככה כי נניח לחניון לא היתה לו בעיה. זה הצחיק אותי, אמרתי לו - חבר, אני עוד אמסור אותך אבל לא היום.
ואז הגענו לליליאן והוא נהיה מבועת ולא רצה לעלות. הוא גם לא יודע לעלות מדרגות אז לקחתי אותו בידיים. אני רוצה לזכור הכול. אפילו שעדיף היה שאשכח ואמשיך הלאה.
אצל ליליאן יש איזה שטיח חבלים והיא צעקה שהוא אוכל אותו (נודניקית) אז לקחתי אותו שיהיה עלי. אני זוכרת את המגע הנפלא שלו כשהוא ישן עלי. הוא נרדם. עכשיו זה קורע לי את הלב. כעבור איזה רבע שעה רציתי ללכת אז הערתי אותו. אני מתגעגעת לרבע שעה הזאת. יצאנו החוצה, עשיתי שני צעדים שהם מטר אחד מדלת האינטרקום ותוך כדי ניסיתי לשדל אותו להשתין ("ינקלה תתרכז") כשפתאום הגיע שכן של ליליאן ומסתבר שהוא מכיר אותי ואני מכירה אותו (מאיזה ערב עישונים לפני שנים. הוא התעקש פעמיים לקרוא לי שירה ואני בחיים לא הייתי זוכרת אותו). ינקלה התנחמד אליו אז אני אמרתי שהוא למסירה. בימים האחרונים התאמנתי על להגיד את זה כדי להרגיש שאני עושה משהו בנדון. ממש לא ציפיתי שהוא ילך על זה.
כשהוא הביע התעניינות סיפרתי לו שלינקלה הייתה מחלת עור באיזה מאמץ חצי מודע וחצי לא לטרפד את היוזמה. אבל לא הלך לי. אמרתי לו שיחשוב על זה, רציתי להרוויח זמן. הוא אמר שייקח אותו עכשיו. שמחתי. הוא גם בן אדם על הכיפאק. גם יש לו בית קפה ומתאים לו להיות עם ינקלה כל הזמן. וזהו. הוא לקח את ינקלה. הקפדתי לא לעשות טקסי פרידה כדי לא להפחיד את ינקלה. אמרתי לו בהצלחה, החלפנו טלפונים והלכתי ל-ק' אפילו שרבנו, לא היה לי אכפת.
רציתי להישאר בסביבה. לא יודעת מה קרה. אני פתאום לא יכולתי ללכת הביתה בלעדיו.
אני יודעת שינקלה בכה בערך שעה ואחר כך נרגע. אני יודעת שהוא אכל עוד באותו לילה וגם למחרת. יש לו כוח חיים אדיר. אני יודעת שהוא מסתדר. זה בכלל לא צער בעלי חיים, אין לי תירוץ של דאגה לשלומו. שמעתי שלמחרת בקפה של העודד הזה ינקלה ממש נהנה להסתובב בין כל הלקוחות וכל זה.
אבל עכשיו יום שבת ומאז יום חמישי עוד לא הפסקתי לבכות. אתמול ק' רצתה להוציא אותי מזה. לקחנו סרטים והלכנו אליה. ינקלה ועודד היו אמורים לחזור בלילה מהקפה. מאיזשהו שלב כל שנייה הלכתי להציץ בחלון כי חשבתי ששמעתי אותם (מהבית שלה לא רואים את הבניין רק חלק מהרחוב אבל כל הזמן חשבתי שאני שומעת את האופנוע של עודד) רציתי לראות בעיניים שלי את ינקלה, לדעת שהוא בסדר. הדבר הזה הלך ונהיה מוטרף. גם שתיתי וויסקי בלי להפסיק וכשהוא נגמר התחלתי עם הקוניאק. וכשהוא נגמר רבתי אתה והלכתי. לא יכולתי ללכת לליליאן שבעצם גרה עכשיו מעליו כי היה מאוחר וגם פחדתי שתראה אותי במצב כזה. אז רק עברתי בשקט ליד הבניין. הם עוד לא חזרו הביתה. המשכתי ללכת.
קמתי לפני שעה. הבית שלי נראה כמו אחרי קרב. כשינקלה היה כאן ניקיתי את הבית יום כן יום לא ועכשיו כל הלכלוך הזה והבלגן. אני צריכה לצאת מזה.
זה אמור לעבור לי. ואז שוב אהיה לבד וחופשיה כמו שרציתי. זאת לא תקופה לכלב, אני יודעת. בעצמי הייתי יכולה להרצות לך כמה אני שונאת לצאת מהבית ואתו זה לפחות 4 פעמים ביום. רק שעכשיו כבר לא אכפת לי אם אני בבית או בחוץ. זה כאילו שפתאום אין לי בית בשום מקום.
טוב מה שצריך לקרות יקרה. אם ינקלה צריך לחזור הוא יחזור.
כבר החלטתי שאם מאיזו סיבה עודד מחזיר לי אותו אז זהו. מכאן הוא לא זז.
אני לא אמסור אותו יותר בחיים.














5 תגובות:

  1. מהממת. את מהממת. וגם הוא.

    השבמחק
  2. אם המשבצת של הכלב שלך עדיין פנויה אז תתקשרי

    השבמחק
  3. אם יש משבצת פנויה של סתם חבר קרוב אז את מוזמנת להתקשר ...

    חוץ מזה,
    אפשר לדעת מה זה שנראה כמו כובע מכשפה על הראש שלך כשאת מציירת את עצמך?

    השבמחק
  4. תודה! ואני כבר לא מציירת את עצמי ככה. זה היה אמור להיות שיער אסוף. תסרוקת שנראתה לי סבבה ב-2004 :)))

    השבמחק