דף ארבעים ושלוש

יום שני 27.12.2004

יומולדת שמח לי. טוב, אני יצרתי פה איזו בעיה קטנה. בצהריים אכלתי עם המשפחה וקיבלתי המון כסף מתנות מכולם. התרגשתי מזה. אף אחד מהם לא עשיר, הם פשוט באמת נדיבים וממש אוהבים אותי. לי כמובן זה גם בא בזמן. כי כבר אין לי כסף לאוכל אבל באמת. עדיין אין הופעות כי עובדים על האלבום. והחניון הזה זה בדיחה. אני חייבת שם הרבה כסף. בצהריים אפשר לומר שהייתי מיליונרית. לרגע.

ואז יצאתי עם ינקלה וראינו אחת, פיליפינית שעובדת בבניין שלי או שיש לה חברים שעובדים בבניין. נראתה לי מוכרת, אמרתי שלום. ואז היא כנראה עקבה אחרי. כשחזרנו הביתה צלצלה בדלת. ביקשה להיכנס. קוראים לה מריה. סיפרה לי סיפור משהו על אבא שלה, שצריך לעבור ניתוח. לא כל כך הבנתי מה היא אומרת כי היא בכתה נורא בסגנון משונה שנראה די לא אמין אבל חשבתי שאולי פשוט זה בסגנון סיני או לא יודעת מה היא, תאילנדית. לא יודעת אני לא מבינה בזה (וגם לא היה לי כוח לסיפור שלה עכשיו. מה אני עובדת סוציאלית של העולם ?) הבנתי שהיא מאוד אומללה ומיואשת. בקיצור היא ביקשה ממני הלוואה לכמה ימים. ממני ! הבן אדם הכי עני בשכונה שגר לו בדירת חדר קטנה ועובד כמו חמור בעבודה שהיא בחיים לא הייתה מוכנה. איך קלטה אותי חצי שעה אחרי שקיבלתי כסף ? טכנית זה ממש מוזר. אז חשבתי – אה הא. אלוהים מתערב. אלוהים רוצה משהו להוכיח לי. אין בעיה. אני מול אלוהים לא פותחת חזית. אז אמרתי לה – תקשיבי. (דיברנו באנגלית) היום יש לי יומולדת וקיבלתי כסף מתנה. אני צריכה את הכסף הזה. אני מוכנה להלוות לך אותו אבל את חייבת להחזיר. אז היא אמרה בטח. אני אחזיר. בטוח. אל תדאגי. אמרתי לה – תקשיבי. זה ממש חשוב. כל האמון שלי בבני אדם תלוי כרגע רק בך. זה הרבה אחריות שאני שמה על כתפייך. אם תבטיחי שתחזירי אני אאמין לך. אם לא תחזירי אני לא אאמין יותר לאף אחד. אז היא הבטיחה. ונתתי לה. הכול.

עכשיו מה הבעיה ? אני לא יכולה לספר את זה לאף אחד כי בטח כולם יכעסו עלי ויחשבו שחזרתי לסמים. ואפילו אם יאמינו לי בטח יתחילו להגיד שהיא שיקרה ואני לא רוצה לשמוע עכשיו פרנויות גזעניות מיהודים, זה חתיכת אירוניה שאני מעדיפה לדלג עליה היום. אז המצב החדש הוא שגם אין לי כסף וגם אני לא יכולה לבקש מאף אחד כי כן סיפרתי לכולם בצהריים כמה אני מיליונרית. בקיצור, הכנסתי את עצמי לאיזו פינה.

יום שני 17.1.2005

כל הלילה עד שמונה וחצי בבוקר דניאל ואני היינו בטירוף על 'אל המחט'. מדהים אותי הבן אדם הזה! איזה גאון. וגם כל כך כיף שבגלל שאנחנו חברים אין את כל הכובד של איך להגיד אם משהו לא מוצא חן בעיני. עם דניאל זה כל כך פשוט. אני גם יכולה לתאר לו משהו, רעיון כללי כמו – ופה יכנסו חצוצרות אבל לא עצובות אלא ניצחוניות כמו בתזמורת חיל האוויר או המשטרה. והבן אדם ישר ממציא משהו כל כך מדויק. זה מה שהכי כיף אתו – שהוא מדויק. והוא קולט אותי.

הדבר היחיד שהתווכחנו אתמול היה שהבהרתי חד משמעית שכינורות מהמחשב לא יהיו בדיסק שלי. רוצה כינורות ? רק הדבר האמתי. כי אני בגדול יכולה גם בלי (האמת לא כל כך כי הוא כתב שם עיבוד כינורות מהמם. אבל הוא לא יודע את זה ורציתי להדגיש את הנקודה שלי).

מריה לא החזירה לי את הכסף והמצב שאין לי פרוטה. אני יכולה לגרד מספיק לקופסה אחת של סיגריות אבל זהו. ולא נעים לי לבקש מאף אחד ואני נחנקת. רם אמר לי שאקו"ם עשו איזו חלוקת סוף שנה. אני צריכה לבדוק את זה. כנראה שאין מנוס מלמצוא עוד עבודה. התקשרתי לאופרה אבל לא ענו לי.

אני יכולה לעשות סיבוב קיוסקים (בקיוסק שממול) לבדוק אם הם צריכים עובדים.

התקשרתי למריה. המזכירה שלה וויטני יוסטון שרה – אנד איי וויל אולווייז לאב יו.

אלוהים, מה אתה מנסה ללמד אותי הפעם ? לא לבטוח בנוצרים ? מה המשמעות של כל זה ?

כנראה שלמצוא עוד עבודה. אין ברירה.

קיוסק זה בעצם לא מדהים כי בטח מקבלים פעם בחודש. מצד שני אולי אפשר לרשום על עצמי סיגריות, דיאט קולה, קפה וסוכר. מי צריך יותר מזה ?

טה טה טה טם! מריה התקשרה. היא תביא לי את הכסף הלילה או מחר בבוקר. איזה כיף שהיא לא ברחה לי. זה שימח אותי מאוד. אני לא יודעת אם אני יכולה ללמוד לא לסמוך על אנשים אבל אני בטוח בטוח לא רוצה.

דבר שני ניגשתי לקיוסק שליד החומוס. יושב שם הבעלים. בן אדם בשם ניסים. ערס שמן ומפחיד שכל דבר שאומרים לו הוא קודם כל שואל – "מה זה ?" או "מה אמרת ?"

הם אכן מחפשים עובדים.

הדיל הוא כזה – שישי שבת באופן קבוע חייבים לעבוד, כל משמרת אחת עשרה שעות. תשע עשרה שקל לשעה. שזה שקל אחד פחות ממה שאני מקבלת בחניון, מצד שני אין נסיעות כי זה מול הבית. את הכסף מקבלים בכל משמרת. אני יוצאת עם (אני חושבת שזה יוצא) 200 שקל.

עכשיו לבעיות – זה הדבר הכי בוס שראיתי. אמרתי לו שיכול לקרות מצב פעם ב שלא אוכל לעבוד באחד משני הימים האלה ואז אוכל להשלים את זה בשאר ימי השבוע. אז הוא – "יש סיבה ?" אמרתי – "תמיד יש סיבה" ואחר כך כשהוא היקשה אמרתי שאני זמרת ואם קובעים לי הופעות בכל מקרה אני אדע על כך כמה ימים מראש. זה לא עשה עליו דרך אגב שום רושם זמרת לא זמרת. הוא שאל משהו סתום כמו "מתי את מופיעה ?" והייתי צריכה להגיד את זה שביום של הופעה לא אוכל לעבוד אצלו.

דבר שני הוא הסביר לי שיש חשיבות אצלו ליחס ללקוחות. שצריך לחייך לכולם ולהיות נחמדה.

אמרתי – מה זה לחייך. אני מחייכת כשיש מה לחייך. מה זה לחייך לכל אחד. ואמרתי שאני צריכה לחשוב על זה. (להיות נחמדה ללקוחות ? אני כבר לא שם. בטח לא בשביל תשע עשרה שקל).

אבל חזרתי כעבור עשר דקות. כי ליליאן אמרה לי לקחת את זה (היא נוראית. סדיסטית)

אמרתי לו שאני רוצה את העבודה ונתתי את מספר הטלפון שלי.

וכאן מגיעים לנקודה השלישית שהוא אמר בסדר גמור שהוא יחשוב על זה ויתקשר.

הקטע הזה ממש השפיל אותי ואפילו עד שהגעתי הביתה כמעט בכיתי. (שזה 2 שניות משם)

אבל במעלית עליתי עם השכנה הקולית מלמעלה. שאלתי אותה – "את מכירה את הקיוסק ליד החומוס ?" היא אמרה שכן. אז שאלתי – "את חושבת שזה הגיוני שאני אעבוד שם ?" היא חשבה שניה ואמרה – "כן. למה לא. זה עבודה. זה כסף" אמרתי – "כן. אני צריכה " ולפני שהמעלית נסגרה הספיקה לזרוק לי – "בהצלחה!"

לפני פחות משנתיים כשעברתי דירה. בעל הבית המקסים בתבל ביקש את מספר הטלפון שלי. נתתי לו את הטלפון של ליליאן ואמרתי – 'מצטערת, אני סלבריטי. אתה לא יכול פשוט לקבל את מספר הטלפון שלי ככה' (אידיוטית) עכשיו נסתכל איך התקדמתי בחיים. היום נתתי את הטלפון שלי לניסים הערס מהקיוסק שליד החומוס והוא יחשוב עכשיו אם הוא מוכן להיות הבוס המגעיל שלי.

אחר כך חשבתי – בחיים אין דבר כזה 'בלי פשרות' השאלה איפה אתה מוכן להתפשר ואיפה לא. וכדאי שתהיה מודע לזה כך שלפחות תוכל לבחור ולהחליט. זה הדבר הכי חשוב בחיים – לבחור ולהחליט. ולהתעקש. כמו חמור להתעקש.