דף שביעי

יום שבת 9.8.2003
זה כבר היום השני שאני עובדת בחניון. מסתבר שזה מעולה. אמנם גם היום וגם אתמול איחרתי באיזה שעה בבוקר (אבל שטויות, לא נורא, זה מה שיפה בעבודה הזאת, בין השאר) אבל זה שיש כל הזמן אור ושאפשר ככה לשכב על הספה המגעילה הזאת ולנוח ולקרוא והזמן עובר פי שמונים יותר מהר וגם שנשאר אחר כך כל החלק היפה של היום. וגם היום את החלק היפה הזה אעבור בחזרה עם דניאל. יש את ההופעה שלו ביום שבת שאני מתארחת ואחר כך גם בשבוע הבא ביום שלישי בירושלים וביום רביעי בצוותא. 
אני מרגישה שאני לוקחת את עצמי בידיים בזה שאני עובדת כאן בקרים. כמו להיכנס לטריפ של חיים נורמאלים. מצד שני תשוקת הסמים שלי מכה שוב. אבל אולי זה קשור לספר 'אני כריסטיאנה פ'. שגמרתי הרגע לקרוא. אין לי מילים כמה שהספר הזה יפה ומעניין.
בגדול, אני פונה לכיוון של סמים תמיד כשאני מתחילה להתיאש מעצמי. וכרגע אני ממש לא מיואשת מעצמי. להפך. אני חושבת שאוכל להחזיק מעמד עוד הרבה זמן ככה. בעצם אני בטוחה. בדיוק כפי שאני בטוחה שעוד אחזור לאמסטרדם. יש סמים שמפריעים לשיר (כמו הסנפות והזרקות)
שיט! רכב חתונה.
כבר שלוש ורבע. יש רק עוד שלושת רבעי שעה עד שמישהו יבוא. הלוואי ששלי.
וואו, אני ממש מתלהבת מהעבודה בבקרים כאן.
כריסטיאנה פ. צריכה להיות בת 40 בערך. מעניין אם היא חיה.
נראה לי שכעיקרון יש גיל שבו הירואין כבר נהיה ממש לא רלוונטי.
אה, בעצם, מה עם כל הנרקומנים הזקנים שמסתובבים פה ?

יום שלישי 19.8.2003
איזה כיף! היו כמה דברים שאפשר לקרוא להם אקשן והעירו אותי מעט לחיים - גם בידור :
בצלאל ניסה לפרוץ מכונית בחוסר אלגנטיות מסוים (הוא הלם בה עם מוט ברזל) וגברת אחת, צעירה ואסרטיבית, רצה אליו כשהיא צורחת: "משוגע! מה אתה עושה ? משוגע!" היא צעקה עליו שעכשיו היא מזמינה משטרה. וכך עשתה. אבל הפקידה עשתה לה בעיות, אז היא הלכה במעגלים וצרחה על הפלפון שלה. בינתיים בצלאל, העלה נידף, אמר לה שהוא גר פה והיא, אין לה דירה פה. (כך שבעצם זכותו לחרב לה את האוטו. אם הבנתי נכון את הטיעון).
חוץ מזה אחד הצלמים של החתן כלה נעל בטעות את המפתח בתוך המכונית (זה היה מקודם) וחיפש בנרות איזה נרקומן שיפרוץ לו את האוטו. ובדיוק אז לא היה אפילו אחד לרפואה. טוב, היה את שמואל, אבל הוא בדיוק היה בסוג של אופוריה ולא נענה לאתגר. ואז הסתבר שהחתן והכלה שהוא מצלם הם שוטרים והם הזמינו חבר חבלן בניידת ענק ממוגנת, שפרץ לו את האוטו. והכל פה בחניון.
חוץ מזה שחוויתי מעין סכנה קטנה כי היה איזה זוג שהגיע מקודם, והגבר אמר שאני דומה קצת (קצת!) לזמרת שילה פרבר. אני מושכת בכתפיים (מי זאת בכלל) לוקחת עודף וחוזרת לג'יפה שלי כאן. לשבת לי פה בכיף שלי מוקפת בזבובים, יתושים, נרות עלובים, קופסת שימורים חצי אכולה וזרוקה של תירס, וג'וקים.
ערוץ החיים הטובים.
יהיה בסדר. אני רק אקח את עצמי בידיים ויהיה בסדר גמור.



4 תגובות:

  1. אני כבר אומר לך: "יאללה!"


    (כאילו, אם יום אחד את מתכננת לצרוח לי מהקהל: "ארנון! תעשה לי ילד!!")(או שההיפך...?)

    השבמחק
  2. דומה קצת לשילה פרבר... יפה שהוא זיהה!

    השבמחק