דף עשרים וארבע

יום שישי 30.7.2004
פעם חשבתי שזה מגניב להיות מסטול. היום אני מקיאה על זה.
"לא שייכת לעולם הזה" ?  - אף אחד לא שייך. "לחברים שלי יש טוויסט" ? לכולם יש טוויסט. לכולם כולם. ולא רק ככה אני יכולה לכתוב. זאת אומרת יש אפשרות שאוכל לכתוב כשאני צלולה, אם אצליח להיות צלולה אי פעם יותר מיומיים.
אני קולטת מסטולים מרחוק וזה דוחה אותי. עוד חיילים. כולם מסוממים בעיר הזאת. זה כזה מגעיל.
האסתטיקה של הסמים משעממת אותי כבר מזמן.
מעשני הגראס עם החביבות הכללית שלהם. אטומים, טיפשים למראה ומקשקשים במוח
(כנראה כמוני עכשיו רק שאני לבד).
מסניפי הקוק עם האגוטריפ השברירי שלהם - בלתי נסבלים.
אנשים שלוקחים סמי הזיות ומתעקשים לשתף אותך בשטויות שלהם אני יכולה פשוט להרוג.
אנשי האקסטזי עם הרגע הזוועתי שהם מבינים שהם אוהבים אותי - די, תמשיכו לרקוד ותעזבו לי את הראש.
נרקומנים של הירואין מצחיקים אבל בא לי לבכות. שוברים את הלב.
כמובן שיש גם את יענקלה שהוא רק אלכוהוליסט ומצבו גרוע מכל הנרקומנים יחד. כל יום הוא מדדה מול החניון עם בקבוק. נעצר תמיד באותה נקודה בדיוק. מול העץ. בודק אם נשארו עוד כמה טיפות ושותה אותן. מפליץ ועושה גרעפסים תוך שהוא מזיל ריר וצולל בעמידה ואיזה שעה אחרי שאני עוברת לידו, אני שומעת אותו מבקש מהאוויר סיגריה. ואני אפילו לא טורחת לחזור ולתת לו מרוב שדמותו דוחה אותי... ומושכת
(לא מינית! ברור שלא מינית)
קיבלתי שילשום בצהריים את הפרח הזה. חשבתי - מעולה, שיהיה לי לשעת הצורך. אני עדיין לא חוזרת לחיות את זה. רק פה ושם כשאהיה לבד וארצה לחגוג עם עצמי. גראס כל כך טוב לא עישנתי חדשים.
אלא שמאז שיש לי אותו כלומר גם שלשום, גם אתמול ופתאום גם היום, הפכו לי לאיזה גוש אחד. כי לא הפסקתי לעשן לרגע. רק כשמשה וליליאן היו פה אז קצת שיחקתי אותה קוהרנטית.
עדיין כמובן לא כתבתי שום שיר מרוב שזה עוזר לי לכתוב. להפך. שכבתי במיטה וניגנתי לי נעימות גיטרה כמו טיפשה. אז עכשיו אני מחליטה לא לגעת בכלום בחודש הקרוב. בכלל.
כמה קל לי להחליט כשאני מסטולה. ליליאן אמרה לי את זה פעם ועכשיו זה ממש מעצבן שאני יודעת שהיא צודקת. איזה צודקת היא, אוף.
אלא שזה כל כך בסיסי אצלי שלהיגמל נראה לי כמו להיגמל מעצמי.


7 תגובות:

  1. גם אני לא נוגע כבר הרבה זמן,אבל קשה לי להפסיק עם האלכוהול אפילו עכשיו כשאני כותב אני תחת השפעת האלכוהול הזה....

    השבמחק
    תשובות
    1. מה שכתבת ריגש אותי. מאחלת לך שתצליח

      מחק
    2. תודה,לפחות המוזיקה שלי יוצאת יותר אמיתי כשאני עם הרעל הזה...תמשיכי לעדכן פה.יש אנשים שזה חשוב להם :)

      מחק
  2. קראתי מההתחלה ועד הסוף והיה ממש מרגש לי ומזכיר נשכחות משל עצמי מכל מיני מקומות ומצבים. מחכה מאוד להמשך.

    השבמחק
  3. שבע שנים מחוקות, ריקות. שבע שנים של ישיבה ככל יום עם החברים בדירה ולעשן. רק לעשן. לעשן כי צריך, לעשן כי חייבים, לעשן ולעשן ולעשן. והגיע למצב אתה מנסה לצחצח שניניים עם סכים גילוח, ולך תסביר להורים למה כל הפנים שלך חתכים. והרגע הדוחה הזה שאני מתחיל לחשוב על מה שאתה עושה לצעמך, ובשביל להתעלם מזה אתה מעשן עוד ועוד ועוד. לא נוגע בזה יותר, לא מתקרב לזה יותר.

    השבמחק
  4. יש פרקים ביומן שאי אפשר אפילו להגיב עליהם מרוב שהלב כואב.

    השבמחק