יום חמישי 10.6.2004
הי לילקה. חזרתי לחניון. בטח כבר קיבלת דיווח מרסטה.
הבטחתי לליליאן שמה שלא קורה, אני לא עוזבת את החניון. זה חשוב לה נורא שאני עובדת. אני חושבת שהיא צודקת כל הזמן חוץ מאשר מתי שאני בחניון, אז אני מרגישה שזה שטויות לא חשובות. אבל הבטחתי אז אני כאן.
ושלי הכי מותק, נו זה ברור.
חוץ מזה משה מעודד אותי בכל דרך אפשרית לכתוב שירים על בסיס יומיומי ואני קצת עושה את זה. לא שיוצאים לי מיליון שירים. לא שיצא לי אחד. רק קצוות אבל נראה לי שזה נכון. פשוט לעבוד במקצוע.
בסופו של דבר זה היה החלום שלי תמיד.
אוף! כלות בהמות ממרשמלו וחתנים מטופחים ושקופים מכרכרים תרגילי מנהיגות לנהגים ערסים משעממים. דג גדול אוכל דג קטן. מוקפים בפמליה של נערות הרמון לבושות כרקדניות בטן מאלף לילה ולילה בצבעים של אל ג'זירה וגישה אלימה. אלימות בכל מקום. אפשר להעביר חיים שלמים בלי סטייל. והנה, מצפצפים בצופרים המזדיינים שלהם. אני יוצאת מדעתי בצעדים קטנים. לא יכולה לסבול את הדיבורים המטומטמים שלהם.
"אה, חשבתי שאתה איזה לפלף אשכנזי. ההוא אמר לי לאון. תגיד לה-און !"
והחתולה החדשה שנדבקת אלי כל הזמן. מרגיזה אבל רק היא מהממת.
ומלוכלך ומגרד. אני מתחילה לזהות את הסימפטומים. כמו שרם אמר : לכל upper יש מוצאי שבת.
ככל שתתקדמנה השעות, השמש תיסע גם היא לחגוג באולם עם רבע עוף ובורקס ותשאיר אותי עם אנשי התרבות אלק. אוכלים קציצות גדי בחלב אמו בסוזאנה.
ואני חושבת עכשיו על הלפלפים האשכנזים שרוב הזמן מוצאים את הדרך לנסוע בוולוו שלהם עם נהג קשוח שלא דפק שום מערכת. הוא רק מסיע אותה ממקום למקום על פי ההוראות שהוא מקבל.
כיחידים אני לא יודעת. אבל כקבוצה, נניח שמגיעים לפה לחניון מכוניות בלי פרצוף, אני מסתדרת יותר עם הלפלפים. בעצם זה לא נכון. גם הם נודניקים בלתי נלאים. כן, אלה הכי גרועים.
אני חושבת שכקבוצה, אני שונאת את כולם.
יום שבת 26.6.2004
הנה זה מגיע. שלב מספר שלוש. הסימפטום הצפוי. עצבים מהירים. כמה מילים זאתי מעמיסה עלי. אני מתעצבנת וסותמת את הפה. אם אגיד עכשיו משהו זה יגרור ממנה עוד איזה "מה אמרת ?" ואין לי כוח לחזור כל פעם אקצר את המשפט ואגנוז את המשמעות. אני משתגעת ולא יכולה להפסיק. זה המצב ופרנויות וחם.
שני רכבים שעובדים באירוע. ה אירוע כאילו שזה משנה לעולם משהו האירוע המזדיין בסוזן דלאל.
לא הסכימו לשלם ונסעו. פרצופים צוחקים של בחורים צעירים. אני תופסת אותי על חם שונאת גברים. מגחכים כל החיים הם מגחכים.
אני הבטטה העצבנית מהחניון. אמרתי לאחד 'טמבל' ושהדיבור שלו לא מעניין אותי. הוא המשיך לדבר. אמרתי לו - "תמות, תמות כבר". התכוונתי 'תיסע' אבל זה מה שיצא לי.
השטויות שמקצרות את חיי פה. הבטחתי מכתב מעורך דין. הבטחות ריקות מתוכן. איש מטומטם.
אבי העלה את התעריף משנים עשר לחמישה עשר. למי אכפת.
להאזנה לשיר החניון לחץ כאן
הי לילקה. חזרתי לחניון. בטח כבר קיבלת דיווח מרסטה.
הבטחתי לליליאן שמה שלא קורה, אני לא עוזבת את החניון. זה חשוב לה נורא שאני עובדת. אני חושבת שהיא צודקת כל הזמן חוץ מאשר מתי שאני בחניון, אז אני מרגישה שזה שטויות לא חשובות. אבל הבטחתי אז אני כאן.
ושלי הכי מותק, נו זה ברור.
חוץ מזה משה מעודד אותי בכל דרך אפשרית לכתוב שירים על בסיס יומיומי ואני קצת עושה את זה. לא שיוצאים לי מיליון שירים. לא שיצא לי אחד. רק קצוות אבל נראה לי שזה נכון. פשוט לעבוד במקצוע.
בסופו של דבר זה היה החלום שלי תמיד.
אוף! כלות בהמות ממרשמלו וחתנים מטופחים ושקופים מכרכרים תרגילי מנהיגות לנהגים ערסים משעממים. דג גדול אוכל דג קטן. מוקפים בפמליה של נערות הרמון לבושות כרקדניות בטן מאלף לילה ולילה בצבעים של אל ג'זירה וגישה אלימה. אלימות בכל מקום. אפשר להעביר חיים שלמים בלי סטייל. והנה, מצפצפים בצופרים המזדיינים שלהם. אני יוצאת מדעתי בצעדים קטנים. לא יכולה לסבול את הדיבורים המטומטמים שלהם.
"אה, חשבתי שאתה איזה לפלף אשכנזי. ההוא אמר לי לאון. תגיד לה-און !"
והחתולה החדשה שנדבקת אלי כל הזמן. מרגיזה אבל רק היא מהממת.
ומלוכלך ומגרד. אני מתחילה לזהות את הסימפטומים. כמו שרם אמר : לכל upper יש מוצאי שבת.
ככל שתתקדמנה השעות, השמש תיסע גם היא לחגוג באולם עם רבע עוף ובורקס ותשאיר אותי עם אנשי התרבות אלק. אוכלים קציצות גדי בחלב אמו בסוזאנה.
ואני חושבת עכשיו על הלפלפים האשכנזים שרוב הזמן מוצאים את הדרך לנסוע בוולוו שלהם עם נהג קשוח שלא דפק שום מערכת. הוא רק מסיע אותה ממקום למקום על פי ההוראות שהוא מקבל.
כיחידים אני לא יודעת. אבל כקבוצה, נניח שמגיעים לפה לחניון מכוניות בלי פרצוף, אני מסתדרת יותר עם הלפלפים. בעצם זה לא נכון. גם הם נודניקים בלתי נלאים. כן, אלה הכי גרועים.
אני חושבת שכקבוצה, אני שונאת את כולם.
יום שבת 26.6.2004
הנה זה מגיע. שלב מספר שלוש. הסימפטום הצפוי. עצבים מהירים. כמה מילים זאתי מעמיסה עלי. אני מתעצבנת וסותמת את הפה. אם אגיד עכשיו משהו זה יגרור ממנה עוד איזה "מה אמרת ?" ואין לי כוח לחזור כל פעם אקצר את המשפט ואגנוז את המשמעות. אני משתגעת ולא יכולה להפסיק. זה המצב ופרנויות וחם.
שני רכבים שעובדים באירוע. ה אירוע כאילו שזה משנה לעולם משהו האירוע המזדיין בסוזן דלאל.
לא הסכימו לשלם ונסעו. פרצופים צוחקים של בחורים צעירים. אני תופסת אותי על חם שונאת גברים. מגחכים כל החיים הם מגחכים.
אני הבטטה העצבנית מהחניון. אמרתי לאחד 'טמבל' ושהדיבור שלו לא מעניין אותי. הוא המשיך לדבר. אמרתי לו - "תמות, תמות כבר". התכוונתי 'תיסע' אבל זה מה שיצא לי.
השטויות שמקצרות את חיי פה. הבטחתי מכתב מעורך דין. הבטחות ריקות מתוכן. איש מטומטם.
אבי העלה את התעריף משנים עשר לחמישה עשר. למי אכפת.
להאזנה לשיר החניון לחץ כאן
אני קוראת את היומן במשמרות לילה וקצת מזדהה, אם כי אני לא עובדת בחניון.
השבמחקאגב, ההופעה בתמונע בחמישי הייתה נהדרת.
תודה :)
מחק