דף עשרים

יום שישי 9.7.2004
בוקר במלון ששכחתי את שמו. אני במרפסת שותה קפה וסיגריה לבד. עוד מעט אלך לחניון המזדיין.
לא הלכתי לארוחת בוקר. הארוחה מוגשת במלון שממול. שכבר הייתי בו בשבוע שעבר. הוא קצת יותר מפואר מזה. למרות שזה איכשהו מוצא חן בעיני יותר. ממול יש תמיד תיירים מגרמניה ואיזה משפחה ישראלית של רכלנים עם תינוק. פה יש רק רוסים. אבל כל בן אדם שמגיע לכאן זה סיפור-
זקנה אחת שיושבת בלובי למטה ואיזה רוסיה שמנה שעלתה איתי אתמול במעלית כשהלכתי להביא מקדונלד ואמרה לי באנגלית רצוצה ומלאה בריר -
I like McDonald...In America we eat
או בחורה צעירה שהיגיעה בלילה כשחזרתי לפה (לבד) ושאלה את הפקיד אם זה חדר 166 והוא אמר שמחכים לה ב-304 או ב-436 שתבדוק בכל החדרים (כאילו - מה ???)
אני צריכה להמשיך לעבוד כל החיים בחניון. זה בהסכם שלי עם ליליאן.
מה אכפת לי. כשאחזור מהחניון אחזור לפה. ואז כבר לא אהיה לבד. ולא אהיה צלולה.

בחניון.
בצלאל בא ומכר לי איזה מחשבון שבור בצורת פלאפון. התווכחנו, בסוף הורדתי אותו לעשר שקל וקניתי. סתם כי זה היה כל כך נחמד איך שהוא זלזל לי באנטיליגנציה שמצא את זה על החול בחניון (ממש. הרי הכל ברור. שהוא הרים את זה ממישהו בסוזאנה. שהוא חשב שזה פלאפון שהוא יוכל למכור ולסדר לעצמו את היום. וגילה שזה סתם מחשבון. וחשב קיבינימאט למי אני יכול למכור לוקשים, אם לא לצפונית הזאת מהחניון) אחרי זה כדי להוכיח שככה הוא, סוחר צנוע, מוצא דברים בחניון ומוכר אותם,  הוא מצא מולי איזה עיפרון אדום שבאמת היה על החול ואמר לי - "הנה. עכשיו מצאתי עוד משהו. חמש שקל" ואז כבר יצא לי חיוך של 'נו באמת' אז הוא נתן לי את העיפרון בחינם. יופי. יש לי שתי מזכרות מבצלאל. למרות שבינתיים איפה בת ים ואיפה הוא. לא יודעת מה הוא עושה כאן (עסקים?) אחר כך הוא וטירון באו לבלבל לי את המוח. מסתבר שטירון מדבר. ממלמל ורוטן וכל כמה מילים אומר - "אתה מבין ?" ובצלאל מדבר אלי במקביל.
מן דיאלוג מטומטם כזה בין שניהם. עוד ארבע קבלות אני חוזרת למלון. נמאס לי מהקיץ ומכל האנשים.
איזה לילה משונה היה לי. אין לי למה. למה מת. יש דברים שעצם העשייה שלהם היא מטרתם.
כמו השתחררות מכבלי רגש האשם הרודף תמיד כמו פחית הקשורה לזנב של חתול ולא משנה כמה מהר הוא ירוץ, היא תמיד תהיה אחריו. אין טעם לברוח. אין טעם לפחד.
אוקי תמיד יש טעם לברוח. לא דוגמה טובה.

להאזנה לשיר 'אל המחט' לחץ כאן




תגובה 1: