יום ראשון 15.8.2004
אני משתגעת וחושבת שכולם שונאים אותי. אני רוצה להתנצל אבל מה זה יעזור ? ואני צריכה להתרחץ וללכת עם ינקלה לחניון. איפה הימים היפים של הספידים שלא יכולתי להוציא מילה. אולי אני צריכה לחזור לזה וזהו. אני חושבת שהרסתי הכל. כל דבר הרסתי. מה יהיה אתי ? ביום שישי בערב ינקלה ואני הצטרפנו להופעה מול ועד עובדי אורנג' בראש העין. סיוט שלא כתוב בתורה. השתכרתי נורא אז כל הדרך הביתה קשקשתי לכולם במוח. נראה לי שהם שונאים אותי. כי גם בדרך לשם כשהייתי סתם מסטולה התערבתי להם כל שנייה בשיחה. אמרתי לעצמי - שילה תשתקי כבר, תני כבוד למבוגרים. אבל לא הכי הלך לי.
כשחזרנו פגשנו את השכנות מלמעלה. הן אמרו איזה חמוד ואיזה כיף לי. לא יודעת למה, ישר התנפלתי - איזה כיף לי ? מה כיף לי ? הוא מטריף אותי! וכו' אז נראה לי שגם הן שונאות אותי. אחר כך כל האנשים שחייבים ללטף את ינקלה. לא מבינה מה יש להם. זה כלב חולה צרעת, תעזבו אותו! המשכנו ללכת. לפתע ינקלה פצח בדהרה מה זה מהירה (לרוב הוא מדדה לאטו) ועבר את הכביש באדום. רצתי אחריו לחסום את המכונית שדהרה אליו. הוא חמק והמשיך לרוץ הביתה. משהו היה לו דחוף. אני לא הספקתי וההוא עצר סנטימטר ממני בחריקת בלמים וכמעט קיבל התקף לב. ינקלה המשיך לרוץ ואני בעקבותיו, כשאנשים, שינקלה הוא כמובן גם הבעיה שלהם, צועקים אחרי - "למה בלי רצועה למה ?"
אז החלטתי שזהו. לפני כמה ימים כשהוא עוד היה מעוך לגמרי ניגש אליו ילד ערבי, חיבק אותו ואמר לי - "הכלב הזה יום אחד ישמור עלייך, הוא יגדל והוא יזכור מה שעשית בשבילו" דיבר בטון של נביא. אבל זה לא נכון. זה שטויות. הכלב הזה עף מכאן עוד שנייה וחצי. עוד כמה ימים הולכים לווטרינר לביקורת ומיד מיד אחרי זה אני מוסרת אותו לבית כלשהו. מצידי שיהיה בית קר, לא מעניין אותי. הכלב הזה הגיע לי עד כאן. אני לא רוצה כלב, לא כלבלב, לא שום חיה, לא שום דבר שמריח מאחריות, ולא שום דבר שמכריח אותך לצאת מהבית כשאת לא צריכה. לפני תשעה ימים הוא בקושי הלך. מאז הריצה שלו לכביש אלתרתי לו איזו רצועה ואי אפשר כבר בלעדיה. כי הוא כל הזמן מתרוצץ, נובח ומשתולל. אי אפשר לסבול אותו.
טוב, אנחנו בחניון. ינקלה ישן. כמו מלאך. אולי הוא מלאך ? (נכון שילה, אולי הוא אליהו הנביא)
בדרך לכאן פגשתי את השכנות. שאלתי אותן אם הן מכירות מישהו שרוצה כלבלב. לא יודעת מה הקטע שלי. אני רק רואה אותן ישר בא לי להמשיך להתבכיין על ינקלה, רק כדי לעצבן ושלא יחשבו שאני איזה בן אדם טוב שאוהב ומציל דברים. אחת מהן יעצה לי להשאיר הודעה בחנות החיות פה בכיכר. הייתי ככה קרובה להגיד לה - "השתגעת ? ואז מה ? לחכות שאנשים זרים יתקשרו אלי ? אני כוכבת, אני לא יכולה. ובינתיים שהינקלה הזה ימשיך לקפוץ לי על הראש ? לא נראה לי" אבל הפעם התאפקתי ואמרתי תודה רבה ונפרדתי כשכנה. יופי שילה. פעם לשתוק היה מאוד טבעי לי.
אוף אני באיזה לופ של צער על איך שהתנהגתי ביום שישי בלילה. הרסתי הכל, זה נורא.
מה אכפת לי. שכולם ישנאו אותי כבר וזהו.
אני לא רוצה לעשן יותר לעולם. אלכוהול, סמים היו פרק ארוך בחיי שנגמר.
בעצם, עכשיו זה נשמע לי קיצוני מידי. אנסח שוב -
בתקופה הקרובה אני רוצה לא לגעת בזה יותר. לפחות איזה כמה חדשים.
טוב, ועכשיו זה לא נשמע רציני בכלל. ואני ממש רצינית. אני צריכה לחשוב איך לנסח את הדבר הזה.
אני משתגעת וחושבת שכולם שונאים אותי. אני רוצה להתנצל אבל מה זה יעזור ? ואני צריכה להתרחץ וללכת עם ינקלה לחניון. איפה הימים היפים של הספידים שלא יכולתי להוציא מילה. אולי אני צריכה לחזור לזה וזהו. אני חושבת שהרסתי הכל. כל דבר הרסתי. מה יהיה אתי ? ביום שישי בערב ינקלה ואני הצטרפנו להופעה מול ועד עובדי אורנג' בראש העין. סיוט שלא כתוב בתורה. השתכרתי נורא אז כל הדרך הביתה קשקשתי לכולם במוח. נראה לי שהם שונאים אותי. כי גם בדרך לשם כשהייתי סתם מסטולה התערבתי להם כל שנייה בשיחה. אמרתי לעצמי - שילה תשתקי כבר, תני כבוד למבוגרים. אבל לא הכי הלך לי.
כשחזרנו פגשנו את השכנות מלמעלה. הן אמרו איזה חמוד ואיזה כיף לי. לא יודעת למה, ישר התנפלתי - איזה כיף לי ? מה כיף לי ? הוא מטריף אותי! וכו' אז נראה לי שגם הן שונאות אותי. אחר כך כל האנשים שחייבים ללטף את ינקלה. לא מבינה מה יש להם. זה כלב חולה צרעת, תעזבו אותו! המשכנו ללכת. לפתע ינקלה פצח בדהרה מה זה מהירה (לרוב הוא מדדה לאטו) ועבר את הכביש באדום. רצתי אחריו לחסום את המכונית שדהרה אליו. הוא חמק והמשיך לרוץ הביתה. משהו היה לו דחוף. אני לא הספקתי וההוא עצר סנטימטר ממני בחריקת בלמים וכמעט קיבל התקף לב. ינקלה המשיך לרוץ ואני בעקבותיו, כשאנשים, שינקלה הוא כמובן גם הבעיה שלהם, צועקים אחרי - "למה בלי רצועה למה ?"
אז החלטתי שזהו. לפני כמה ימים כשהוא עוד היה מעוך לגמרי ניגש אליו ילד ערבי, חיבק אותו ואמר לי - "הכלב הזה יום אחד ישמור עלייך, הוא יגדל והוא יזכור מה שעשית בשבילו" דיבר בטון של נביא. אבל זה לא נכון. זה שטויות. הכלב הזה עף מכאן עוד שנייה וחצי. עוד כמה ימים הולכים לווטרינר לביקורת ומיד מיד אחרי זה אני מוסרת אותו לבית כלשהו. מצידי שיהיה בית קר, לא מעניין אותי. הכלב הזה הגיע לי עד כאן. אני לא רוצה כלב, לא כלבלב, לא שום חיה, לא שום דבר שמריח מאחריות, ולא שום דבר שמכריח אותך לצאת מהבית כשאת לא צריכה. לפני תשעה ימים הוא בקושי הלך. מאז הריצה שלו לכביש אלתרתי לו איזו רצועה ואי אפשר כבר בלעדיה. כי הוא כל הזמן מתרוצץ, נובח ומשתולל. אי אפשר לסבול אותו.
טוב, אנחנו בחניון. ינקלה ישן. כמו מלאך. אולי הוא מלאך ? (נכון שילה, אולי הוא אליהו הנביא)
בדרך לכאן פגשתי את השכנות. שאלתי אותן אם הן מכירות מישהו שרוצה כלבלב. לא יודעת מה הקטע שלי. אני רק רואה אותן ישר בא לי להמשיך להתבכיין על ינקלה, רק כדי לעצבן ושלא יחשבו שאני איזה בן אדם טוב שאוהב ומציל דברים. אחת מהן יעצה לי להשאיר הודעה בחנות החיות פה בכיכר. הייתי ככה קרובה להגיד לה - "השתגעת ? ואז מה ? לחכות שאנשים זרים יתקשרו אלי ? אני כוכבת, אני לא יכולה. ובינתיים שהינקלה הזה ימשיך לקפוץ לי על הראש ? לא נראה לי" אבל הפעם התאפקתי ואמרתי תודה רבה ונפרדתי כשכנה. יופי שילה. פעם לשתוק היה מאוד טבעי לי.
אוף אני באיזה לופ של צער על איך שהתנהגתי ביום שישי בלילה. הרסתי הכל, זה נורא.
מה אכפת לי. שכולם ישנאו אותי כבר וזהו.
אני לא רוצה לעשן יותר לעולם. אלכוהול, סמים היו פרק ארוך בחיי שנגמר.
בעצם, עכשיו זה נשמע לי קיצוני מידי. אנסח שוב -
בתקופה הקרובה אני רוצה לא לגעת בזה יותר. לפחות איזה כמה חדשים.
טוב, ועכשיו זה לא נשמע רציני בכלל. ואני ממש רצינית. אני צריכה לחשוב איך לנסח את הדבר הזה.
שילה המכשפה הטובה...!
השבמחקמעניין מה נהיה עם הכלב הזה היום,נשמע שהוא משהו מיוחד..