דף ארבעים ושש


יום ראשון 20.2.2005
איזה עייפות. ישנתי רק שעה וחצי בלילה. התלבשתי ללכת לדואר ולחניון. שמתי כמויות של קרם נגד שיזוף (לא יודעת מה ניסיתי להשיג בזה, אין הרבה שמש בחוץ. לא שמתי לב מה אני עושה) וזה נכנס לי לעיניים ושרף לי ונהיו לי מלאן דמעות ולא עזרו טיפות עיניים. אז יצאתי ככה מהבית. עד שהגעתי לדואר כבר ראיתי שאני ממש בוכה לא רק פיזית. כאילו נחתתי. לא יודעת מה זה. גם בגלל שלא ראיתי כל כך טוב את הדרך נהייתי נורא מבולבלת. אה ובמקביל גיליתי שאין לי פנקסים לעבוד היום בחניון. ואני משאירה לראסטה הודעות ואין קול ואין עונה. אז באתי אליה והיא לא בבית. עכשיו אני סתם יושבת פה בכניסה כמו איזה מלפפון ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. אין לי כוח לזוז מילימטר. וכל כך לא בא לי לעבוד היום שזה דווקא בסדר. כמובן שאבי עלול לקחת את זה קשה. טוב, אני אחכה כאן עד שיהיה לי רעיון חדש מה לעשות.
אני גם לא מרגישה טוב. הרופאה אמרה ברונכיט כרונית. אבל אני חושבת שהיא סתם בלבלה לי את המוח כדי לזעזע או למשוך תשומת לב. והריני מדליקה סיגריה. קצת דבילי מצדי כי אני על משאף ונטולין מרוב קוצר נשימה. בכלל לא מרגישה טוב (והנה אני מעשנת לה לה לה) ליליאן שמה לב שמאז שאני לא בסמים ההתרגשות שלי מתבטאת במחלות קשות (בשבוע שעבר היה לי וירוס קטלני. עברתי אפילו עירוי לווריד)
שתי ההופעות עברו בהצלחה. בסוף ההופעה בחיפה ירדתי מהבמה ונכנסתי לתוך תהום נוראית. שמכרתי את עצמי בזול, שקשקשתי בקומקום, מה אני 'בדרנית חצות'. בעצם איזה חצות, ההופעה בתל אביב התחילה ברבע לשתיים בלילה! כי הזמרות מההופעה שלפני לא ירדו מהבמה. הן נתנו הדרנים של שעות. זמרות זה באמת, אנחנו עם קשה. בלתי נסבלות. הדבר היחידי שיותר גרוע מזמרות זה שחקניות.
אם כבר מדברים, אימא קיבלה תפקיד בהצגה החדשה ביידישפיל מה שאומר שבערבים אני אצטרך לעשות במקומה את התרגום הסימולטני באזניות, כשהיא על הבמה. קצת נלחצתי. במיוחד כשהיא אמרה – 'שילה זה בסך הכול פשוט, אל תדאגי את רק צריכה לדובב את ההצגה ובאותו הזמן להעביר את הכתוביות משני המחשבים בעברית וברוסית בדיוק באותו הזמן, אבל רגע לפני שהשחקנים אומרים את השורות שלהם כי לוקח לזה רגע לעלות. ואת התרגום תגידי בשקט אבל ברור, בדיוק מתי שאנחנו אומרים, לא לפני ולא אחרי' טוב שבאותו הזמן אני לא צריכה גם לרקוד הורה, להתחבא מהנאצים, להכין פשטידה, להוריד אורות ולהעלות מסך.
שחקניות זה בעצם ההפך מזמרות. הן תמיד נראות אלגנטיות ועדינות ובעצם הן קשוחות בטירוף. אין דבר כזה 'ההצגה בוטלה עקב מחלת השחקנית הראשית' זה שקר. שחקניות חולות ועולות על הבמה משחר ההיסטוריה. אם ביטלו הצגה זה לעולם לא באשמתן. זמרות לעומת זאת באמת מפונקות מעבר לכל דמיון. לרוב גם פחות אינטילגנטיות (מה שפגשתי בבקסטייג' לפני ההופעה היה די לא יאומן) טוב, נראה מה יהיה. ברוכים הבאים ליידישפיל.
ביום שישי הייתי צריכה להתראיין לאיזה אחד. שלוש מאות מילה. הכי שטויות. הוא התקשר לקבוע. נוטף דבש. אמר לי איזה שלוש או ארבע פעמים במהלך השיחה שאני חמודה. כשאמרתי שאני לא יכולה לדבר אתו בערב כי אני הולכת לארוחת ערב אצל אבא שלי הוא הרחיק לכת שאני ילדה טובה. מה, אם אני הולכת לאבא שלי ביום שישי זה עושה אותי ילדה טובה ? כאילו זה מתנגש עם דמותי כרוקרית ? זה הניגודים ? כל כך שטחי. אני אוהבת את המשפחה שלי. מה השטויות שלו ? כשרצה את מספר הטלפון שלי אמרתי לו שאין טעם (אהם) כי אני ממילא אהיה בשלוש שעות הקרובות בחזרה וליליאן כאן, כך שהוא יכול להתקשר אליה. הוא חזר אחרי – "אין טעם" (כנראה הבין את הברור מאליו שאני לא רוצה לתת לו את הטלפון שלי) ואז הוא אמר – "אז מה, תשבי ליד ליליאן והיא תגיד לך מה להגיד ?" במהלך השיחה לא קלטתי כל כך את הרעל אז עניתי עניינית שליליאן אף פעם לא אומרת לי מה להגיד.
הוא היה בהופעה אמרתי לו שלא ראיתי אותו. אז הוא אמר שהוא ראה שנורא התרגשתי (טוב, לא הופעתי שמונה חודשים. בוא נראה אותו מחזיק לבד לא שעה וחצי רק דקה על הבמה) ואז הוא אמר – 'אבל היית חמודה'.
חמודה! ואז בחזרה הלכתי והשתגעתי. ה'חמודה' 'חמודה' הזה הטריף אותי. ליליאן ראתה את זה כאחד הלופים שלי שלא שווים התייחסות. בסוף אמרתי לה שמתי שהוא יתקשר אני מבקשת שהיא לא תענה או שתענה ותגיד שאין לו ראיון אתי. לא רוצה להתראיין אליו. איזה איש מעצבן. עד שהוא פוגש כבר בחורה שהיא לא חמודה אז הוא מנסה בכוח לדחוק אותה לתפקיד הזה ? איזה צורת לחימה פשיסטית באנשים שעומדים על שלהם. לשים לדמותם כותרת אחרת שמרככת וע"י כך מבטלת אותם לגמרי. על סמך מה הוא מתנשא עלי ככה ? כי צריך אותו לפרומו ? אז הנה, לא צריך. והמשכתי להשתגע. באמת לא בא לי להתראיין לאף אחד.
טוב ואז התראיינתי לבן אדם. ליליאן הסבירה לי שאם היא הייתה אומרת מראש – שילה לא מתראיינת, אז בסדר. אבל ככה זה קצת לא ברור ולא אפקטיבי לשום דבר. אז דיברתי אתו ועכשיו הוא יכתוב שאני חמודה. שנהייתי חמודה. שהתרככתי והתפייסתי ונדרסתי תחת גלגלי המיין סטרים.
אני מרגישה שיש איזו מזימה לשגע אותי. וזה או טו טו מצליח.
נורא הפחדתי את עצמי אתמול. ממש הרגשתי שאני מאבדת אחיזה במציאות. שאני יודעת שאני לא רציונלית אבל הטיעונים הרציונאליים כבר לא רלוונטיים פתאום. שרגשית אני קורסת והמוח לא עוזר. רציתי לבכות והיה תקוע לי בגרון כמו מועקה ומשקולת על הלב. מדהים איך דווקא מדברים קטנים אני...
בסופו של דבר אפילו לא רציתי לחזור לסמים. שזה סימן מצד אחד טוב – שינוי בדפוסים הישנים שלי. ומצד שני אני יודעת עכשיו למה. כי פחדתי להשתגע באמת. אני נורא מפחדת להשתגע. לפעמים זה כל כך קרוב.
הי, הנה שלי.
שיט, היא הולכת להרוג אותי.






2 comments:

  1. נורא הזדהיתי עם הפוסט הזה...

    השבמחק
  2. אני מאוד מקווה שלראיונות איתי זה יותר קל וכייפי...

    השבמחק