דף ארבעים ושמונה


יום ראשון 15.5.2005
ובינתיים בקריית חיים. יצאתי לעשן סיגריה.
בקומונת המעריצים שלי באינטרנט עשו סקר חדש – פוני. בעד ונגד. רוב הילדים הצביעו 'חבל'
עוד כמה דקות מתחילה ההצגה.
נחמד לי ביידישפיל. גדלתי מאחורי הקלעים של התיאטרון הזה אז אני מרגישה ממש בבית.
הבן אדם היחיד שלפעמים מעצבן אותי כאן זאת אימא שלי. נניח מקודם אנחנו נוסעים בוואן וכל השחקנים מספרים כל מיני אנקדוטות. קוריוזים מצחיקים שקרו להם בהצגות לאורך השנים. סיפורים ממש מצחיקים ומרגשים. אבל לא היה לי סבלנות, מה אני אעשה, יש לי יותר מידי דברים על הראש, אז הייתי באוזניות (דרזדן דולס) ואימא כל שניה מנערת אותי  – "אוי שילה, את חייבת לשמוע, זה סיפור מעולה" ואז אני צריכה להוריד את האוזניות והבן אדם צריך לספר עוד פעם. איזה נודניקית !
כמו מתי שגרתי אצלה לפני שנתיים והייתי חוזרת מהחניון עצבנית והיא תמיד – שילה תזמיני לנו משהו טעים לאכול! בואי נלך לבזבז כסף בסופר פארם באמצע הלילה! בואי נעשה יום כיף! בואי פשוט ניסע לטיול ונראה לאן נגיע! כאילו - די כבר אימא, אני לא באתי מהסיקסטיז, את באת משם. אני רוצה להיות בדיכאון ואת כל כך מפריעה לי!
בקיצור חוץ מהשטויות שלה באמת סבבה לי פה ואני אוהבת את ההצגה והיא עושה תפקיד מקסים אז אני גם גאה ונהנית ממנה והכל בסדר.
רק מה, לפני כל הצגה התחילו לתת לי כל פעם איזה נאום קטן להגיד ברמקולים. בדרך כלל שמוליק אומר דברים לפני הצגות אבל בגלל שהוא משחק אז יצא שאני צריכה. בהתחלה זה היה סתם 'ערב טוב קהל נכבד וברוכים הבאים ליידישפיל, לבכורה העולמית של ההצגה 'די לצטע ליבע' 'אהבה אחרונה' על פי סיפורו של יצחק בשביס זינגר, בהצגה הערב אין הפסקה. אנו מאחלים לכם ערב מהנה וקסום, כמו כן נבקש להזכירכם לכבות מכשירים סלולריים. תודה"
לקח לי איזה רגע להתרגל לרעיון שאני צריכה ממש להגיד לאנשים 'ערב קסום' כמו איזה גרושה בת 42. אבל זרמתי עם העניינים. אין דבר. זה חשוב לאימא שלי שאני לא אעשה פה בעיות אז אני ממש משתדלת, כל הזמן, רק לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שלה (אישה משוגעת!) למקצועיות מהי.
והבעיה שמהצגה להצגה הנאום שלי הולך ותופח ומקבל בשר. לא יודעת למה, כל הצגה נותנים לי דף יותר ארוך. עכשיו אני כבר מבשרת על ההצגות הבאות, נותנת להן ציונים טובים, מתבדחת ביידיש.
סתם, לא מתבדחת ביידיש ('בקרוב תעלה ביידישפיל ההצגה 'פאר ווס לאכט די כלע' 'למה צחקה הכלה' זהו מחזמר מרתק המושר ביידיש ירושלמית עסיסית') עסיסית! אמרתי 'עסיסית'. ברמקולים.  אני מתפדחת בלב ועושה מה שאומרים לי.
אתמול זה הגיע כבר ל 'וכעת אנו שמחים לבשר לכם כי הערב מצטלם כאן סרט תיעודי על התיאטרון שלנו. לפיכך נבקש מכם לרגע אחד להיות שחקנים גם אתם, ולצחוק... תודה רבה. וכעת אם לא קשה לכם למחוא כפיים... תודה' (אז אפשר לומר שכן התבדחתי ביידיש. אבל בקול של קריינית טיסות בנתב"ג כי, לא יודעת למה בעצם, אבל אף אחד לא עוצר אותי אז לפעמים אני מלכת הקרח האדישה, ולפעמים קריינית חדשות צנונית שמדווחת - 'ירושלמית עסיסית'. ולפעמים אני מנחה של מופע בידור שמועבר בשידור ישיר ברשת ב'. כמובן כל אלה ניואנסים כה עדינים שקשה לי להאמין שמישהו שם לב בכלל למעברים החדים האלה שאני עושה בין דמות לדמות) טוב, אני נכנסת.
עוד דקה וחצי. כבר נתתי את הנאום שלי. ערב קסום. אנשים עדיין מתיישבים. אני שומעת אותם באוזניות. בתל אביב אפשר גם לראות אותם. זה כיף להסתכל. נשים שבאות ליידישפיל תמיד עוברות לפני כן במספרה. יש איזו התרגשות מדבקת באוויר של מפגש. דבר יפה.
אני באיזה חדר מקלט איפושהו בשמאל במה. אזבסט או משהו כזה מעיף עלי מין אבק שלג משונה שנדבק ולא מרפה. קור כלבים.
עוד רגע אפתח את המיקרופון של האוזניות, המוזיקה תעלה ואז אשב כאן כל ההצגה ואדובב אותה לעברית כלומר אדבר שעתיים רצוף לכל מי שלקח אוזניות בכניסה (אתמול באו במיוחד להגיד לי שיש לי קול סקסי)
שמתי לב שבשואו ביז אין דבר כזה להילחץ מתנאי העבודה. כי ככה זה. לפעמים אתה מגיע לתיאטרון צפון ונמצא באיזה כוך קפוא ומסרטן.
אני מזדעזעת לחשוב על אימא שלי נאלצת לעבוד בתנאים כאלה. אבל אם יש מישהו שמבין שואו ביז זאת אימא שלי. כולל אני מתכוונת את החוק שלפעמים אתה מגיע לתיאטרון צפון וכו'
אני מרגישה שהאבק הרדיואקטיבי כאן מקצר את חיי.
טוב, מחר בחניון יהיה לי את כל האוויר והמרחבים (אני מצחיקה את עצמי) מתחילים!



2 comments: