דף ארבעים ותשע

יום חמישי 2.6.2005

לקחתי את ינקלה לחניון. כמו תמיד הגיע המשוגע עם השפם שתמיד טוען שהוא צלם הכי טוב בארץ ועושה מהומות ("באתי לצלם חתיכות בסוף אני צריך לצלם עברייני תנועה ?") הוא ישב לי על הראש שנתיים והראה לי תמונות שהוא צילם (בכישרון מועט ביותר) כל מיני חברי כנסת ושרים של הליכוד ואריק שרון. הוא אמר לי – "אני צלם הליכוד" וסיפר לי שצילם ביומולדת שנערך לאיזה ליכודניק זקן (לא קלטתי את השם, רנטיסי משהו). פתאום נתקלתי בתמונה שממש מצאה חן בעיני. רואים את רובי ריבלין ועוד איזה דודה ליכודניקית ממש רבים. אמרתי לו – 'או! זאת תמונה מעולה'. אז הוא אמר – "כן. אבל אני עוצם פה עיניים" ופתאום ראיתי אותו עומד בצד לידם. לא הבחנתי בו. הוא אמר שהבן אדם שצילם אותו לא שם לב. וסיפר לי על עוד צלם שתפס את שרון וכל המכובדים כשהם מתכופפים לשבת והראש שלהם ממש נוגע בבקבוקי המים שעל השולחן. כלומר ככה זה נראה. ביקשתי את התמונה שאהבתי והוא הבטיח שיעשה לי קופי.

מעניין איך החיים מגלגלים אותך. אני הסגורה פתאום כל כך מעורבת בהכול.

ביום ראשון אנחנו נכנסים להקלטות. בשבת בערב כשכולם יעשו הקמה באולפן אני אהיה עם 'אהבה אחרונה' בחיפה (ברוכים הבאים ליידישפיל. נא לכבות פלאפונים וכמובן שלא תכבו שום פלאפונים. אז נא לא לענות על הפלאפונים ולהגיד 'אני לא יכול לדבר, אני באמצע הצגה' כי המתרגמת הסימולטנית כועסת).

אני שמחה ומתרגשת נורא. בלי סמים הרגשות שלי יותר חשופים ויותר קיצוניים.

כמובן מפחדת מהרבה כיוונים. אבל לשם שינוי לא מתכוונת לחפש פתרון לקיצוניות שלי כי ככה זאת אני. לא רק בעיה. 
מקודם באו לפנות מפה את הזבל שהצטבר ליד הספה ומצאתי דף שלי. שאני כתבתי ! מ-2003 אבל עדיין, מביך מאוד. מקווה שאף אחד לא קרא. מרחוק זיהיתי את הציור אז רצתי אחריהם בצעקות - רגע! רגע !
חטפתי אותו שניה לפני שהוא נגרס במשאית עם כל שאר הזבל. מעניין אם היו שם עוד דפים שלי.
מעניין אם היה שם כסף ("הרבה כסף פרס ישראל")
"25.8.2003 היום היו הרבה חתנים וכלות וצלמים ובאיזשהו שלב הרגשתי כל כך גרוע ושנאתי את כל האנשים שאפילו התחלתי לבכות לי בשקט. רגע אחד את כוכבת שצריך להניח לה לנפשה ושאף אחד לא ייכנס לבקסטייג' להפריע לי. וברגע השני את כאן – מלוכלכת, מכוערת מרוב שאת שונאת אדם וממלמלת (כי מרוב דיכאון אין לי קול) – 12 שקל, 12 שקל. ואנשים מתעלמים ממך ומתייחסים אלייך כאל חתיכת זבל.
עם ישראל זה עם שאישית לא הייתי בוחרת. אני ממש נהיית אנטישמית בחניון הזה.
אם אני רואה עוד יהודי מזדיין שרב איתי על השתיים עשרה שקל המחורבנים האלה אני מתפטרת "
ובינתיים עברו כמעט שנתיים. מדהים ששנתיים לא ניקו כאן. טוב, זה גם מתקבל על הדעת. גועל נפש של מקום. זה כמובן שלח אותי להרבה מחשבות על כל מה שהיה בשנתיים האחרונות. מה השתניתי, מה לא השתניתי. אחרי הרבה דיונים עם עצמי הגעתי לשינוי אחד בטוח – היום יש לי קול. ואף אחד כבר לא ייקח לי אותו.
אה, בעצם, עוד שינוי - היום אני בוכה מכל שטות. משמחה, מעצב. אז אין לי מושג אם בניתי הגנות או הורדתי אותן. לא יודעת אם מישהו מלבדי יכול לראות את השרירים שפיתחתי בשנתיים האלה.
מצד שני הרי לא התפטרתי בסופו של דבר, אז כנראה שגם אז הייתי חזקה ורק פשוט, עוד לא ידעתי את זה.
טוב, אני לא מצליחה לשים מעליי כותרת אחת ברורה. אולי בכלל לא השתניתי.
ואולי לאף אחד אי אפשר באמת לתת כותרת כי תמיד יש כל כך הרבה צדדים.
הרחוב ריק. אני לבד בעולם. לבד וטוב לי.
רק בצלאל, בהידור מרושל, מסתובב מסביב. מת לעשות איזה מכונית.

                                                 להאזנה לשיר 'האם תשמע' לחץ כאן