יום שני 25.10.2004
מה שקרה. אולי 'קרה' זאת מילה חריפה מידי. בשבילי היא לא חריפה מספיק.
על אחד הקירות מחוץ לחדר שלנו, על מסמר הייתה תלויה מראה עגולה, לא גדולה. עברתי
לידה עם המזוודה ובמקרה הסתכלתי. בלי סקרנות, סתם, העפתי מבט. אבל מה שראיתי כל כך
הדהים אותי שהייתי חייבת לעצור. עמדתי שם משותקת אולי עשר דקות להסתכל ולא להאמין
כמה אני מכוערת. נהייתי מכוערת. ממש מכוערת. כמו אחת האחיות של סינדרלה. משהו דהה לי בפנים. העור שלי נהיה אפור ורע. איזו זיקנה קפצה עלי. עמדתי מול המראה הנוראית
הזאת ולא יכולתי לזוז, להפסיק את הסיוט. פתאום פשוט ידעתי הכול. זה נשמע מאוד לא
דרמטי שאני אגיד עכשיו משהו דרמטי על סמים, אבל באמת נבהלתי. פרצוף של נרקומנית. מבוגרת. זה הסוף של נעוריי. האם נהניתי מהם ? לא יודעת. לא זוכרת. נדמה לי שלא.
לא
יודעת אם פעם הייתי יפה במובן המקובל. אבל היה בי איזה חן שלפחות אני מצאתי בי. לא
היה לו זכר. הבנתי פתאום כמה אני טיפשה ובזבזנית. בלי קשר לליליאן. בלי קשר למקצוע
שלי. רק כי אני בן אדם וכמו כל בן אדם יש לי גם כמה יתרונות. כמעט עשר שנים אני
עובדת בלהרוס את עצמי. לקחת את הכמה יתרונות שיש לי ולחרב אותם. בשביל מה עשיתי את זה ? בשביל
להישאר רק עם החסרונות ? אני לא חושבת שאוכל לעשות שוב סמים בחיים
האלה בלי להיזכר במראה העגולה הזאת. הכל שטויות, אין אמת אחרת.
אני בתל אביב עכשיו. נורא עייפה. כל היום ניקיתי את הבית ומיינתי ואת
ינקלה הקטן.
והשמנתי. אבל לא נורא. כי משהו השתנה בי. יש לי יום אחד של ניקיון
ושלווה. וזה בסדר, לא אכפת לי שזה מעט. מכאן והלאה זה עוד יהיה הרבה ימים. אני
יודעת שנפרדתי מפרק הסמים העיקרי של חיי. ומנעוריי הבזבזנים.
היום הלכתי לים עם המזרון ים שקניתי באילת ובא לי באמת כל יום למצוא
את הזמן הזה לעצמי.
נדמה לי שהטיול הזה לאילת שינה אותי מאוד. אני במוכנות נפשית אפס
להיכנס ללופים לא קיימים.
הרבה פעמים ניסיתי לצאת מהסמים ולא הצלחתי אבל זה לא אומר לי כלום
עכשיו. אני חושבת שהפעם זה יצליח. הייתי רוצה להתחיל הכול מחדש. הכול הייתי עושה
אחרת. אבל זה מה שיש. מאוחר מידי, אני לא יכולה לשנות את מה
שקרה. הנה לילקה, ראיתי את המפלצת. היא הייתה אני. היא
הייתה ממש דומה לי. לזוחלים יש אינסטינקט נוראי לקפוא אל מול סכנה. כל הגוף נהיה
משותק כדי להגן על המוח מקריסה. ככה עמדתי גם אני מול המראה הזאת. הייתי צריכה לברוח ולא יכולתי לזוז.
וידעתי שככה אני כבר הרבה שנים. במקום לברוח אני דורכת באותו מקום.
כל הדרך חזרה
לתל אביב שתקתי. מעכשיו אני בורחת. באיחור, כי ברור, תמיד אני מאחרת אבל בסוף מגיעה. האפרוח העשירי. תמיד לוקח לי יותר זמן מלאחרים. היתרון היחידי
שיש לי הוא זה - כשבן אדם בורח ממשהו הוא בורח בכל הכוח, הוא רץ הרבה יותר מהר מבן
אדם שרודף אחרי דברים. למי שאין ברירה יש יתרון. היאוש הוא כוח אדיר. ואולי יאוש
זאת לא המילה. לשם שינוי.
אני מאוד אוהב את הכנות שלך, להסתכל לעצמך במראה לא לפחד לראות את הפגמים. מרבית חיינו אנו עסוקים בלהסתיר, בלאפר,
השבמחקהרבה פעמים גם מפני עצמינו.
נידרש אומץ רב להביט לאמת בעיינים ועוד יותר להגיד אותה בקול.
את עשית זאת.
אני מקווה שגם הסיגריות ילכו לפח יחד עם הסמים הן מיותרות ומזיקות לא פחות.
הכי מוזר לי שבדיוק בזמן שאת כתבת את היומן הזה והיית כל כך למטה כפי שאת מתארת, אני כל כך הערצתי אותך ורציתי להיות במקומך. אולי גם זו סוג של מראה, להבין את זה פתאום איך דברים נראים מזווית אחרת וכמה הרצון הזה להיות כמו או במקום מישהו הוא איוולי. נראה לי שהיום כשאני כבר אמא והכל, זה לא היה קורה לי, אבל אני לא שוכחת את מי שהייתי פעם כשרציתי להיות מישהי אחרת ושילה היתה אחת האופציות הטובות.
השבמחקומה אני אגיד? בתור אחד שאת נחשבת אחת משלוש הזמרות שהוא הכי אוהב בישראל, גם אני כבר לא גר בה כבר כמה שנים? בשבילי את שירה פרבר מהדיסקים המצויינים, זאת שגם שרה אלתרמן בפשטות גאונית, ופתאום לקרוא על שירה שלא מצליחה להתיק את מבטה מהמראה...
השבמחקמעניין יהיה לקרוא בעוד כמה שנים את היומן שלך מהימים האלה. יש סיכוי שהוא יהיה יותר אופטימי?
תודה. ולא קוראים לי שירה אלא שילה עם ל'
השבמחק(על שם סבא שלי שמואל)