דף שלושים וחמש

יום שישי 10.9.2004
מה קורה לי ? אני אולי משתגעת. ערב בחניון. עוד מעט אני הולכת לאן איי. יש לי 29 שאני סופרת 28 יום.
מקודם ראיתי את הפנר מרחוק. מדבר עם איזה מישהו. בטח גם קולנוען אבל לך תדע. איך אני מתה עליו. הירצה לו איזה שעה עם כל התנועות ידיים. נראה טוב. התגעגעתי אליו אבל לא יכולתי לקום להגיד לו שלום. אני במצב גרוע. לבנה כמו סיד, ראיתי בחלון של אחת המכוניות. רזיתי מהר מידי ואין לי קול לדבר.
בראש שלי משהו ממשיך ללחוש כמו נחש זיכרונות סוטול. בלי להפסיק. ממש כמו שיגעון. אני משום מה לא יוצאת מזה. בא לי לעשן כדי להפסיק את הלופ. להפסיק להתעסק בזה.
מחר קבעתי עם איזה אילן מהאן איי שאתקשר אליו וניפגש בכיכר העירייה והוא ייתן לי מתנה או הלוואה את שלושת ספרי "רק להיום". פרק קריאה בן עמוד לכל יום בשנה. המתנה גדולה מידי, אחריות כזאת, כאילו אני אהיה חייבת לו מזה טובה - לא לחזור להשתמש. אבל הראש שלי כל הזמן רק רוצה כן להשתמש. ובכלל לא גראס. אני משתוקקת להירואין. אולי באמת כבר משתוקקת למוות. זה לא בשבילי הנקיון הזה. קראתי כמעט את כל עיתון מעריב, כל המוספים, כל הפרסומות. בין השאר קלטתי משפט, מישהו ציטט פתגם שנזיר זן יפני אמר לו באיזה מנזר - "גם דגים לא יכולים לחיות במים צלולים לגמרי" אז איך אני אצליח ?

יום ראשון 12.9.2004
אתמול קרה משהו קצת מעצבן באן איי - קבעתי עם האילן הזה באנדרטה של רבין. הוא הבטיח שייתן לי את הספרים של 'רק להיום'. כשפגשתי אותו שם הוא לקח אותי למקלט של אנטקולסקי ובדרך הוא היה רק בעניין של להגיד לי דברים. לא כמו השאר שאיתם זה דיאלוג. הוא לא הקשיב לשום דבר שאמרתי. דיבר עם עצמו. הבנתי ולא רציתי להגיד לו כלום חוץ מתודה על הספרים שהוא אמר שייתן לי בסוף הפגישה.
הוא אמר לי משהו על השאלה אם באתי להתנקות או להתחזק קצת כדי לחזור לשם (לשימוש) והאמת שאני לא יודעת. כל יום השאלה הזאת מתעוררת אצלי מחדש. הרגשתי שכשהוא אומר את זה הוא לא מחזק אותי אז התעלמתי. מה גם שהרגשתי שאין סיבה שאגיד לו כלום כי הוא לא שומע אותי. ואז פתאום הוא אומר לי שעדיף לי לא לבוא לפגישות בלבוש פרובוקטיבי.
(לבשתי גופיה שחורה סגורה וחצאית הכי ארוכה שיש)
דווקא לפני שהלכתי שמחתי שאני משקיעה רגע בלהראות נורמלי ולא כמו נניח יום לפני כן שבאתי במכנסיים קצרים וחולצה ענקית של ניק קייב. במושגים שלי זה אומר שאני מתייחסת לאן איי ולא מורחת ובכלל שאני מתחילה לגלות שמץ של עניין. כל הדרך התאמנתי על ללכת ישר בגאווה וחשבתי שהנה אני יכולה להיות גאה בעצמי גם בלי להיות מפוצצת בסמים.
פתאום הוא בא לי עם היציאה הזאת לא לבוא בלבוש פרובוקטיבי. איזה פרובוקטיבי ? בזמן שמלמלתי - "אבל זה לא פרובוקטיבי, מה פרובוקטיבי"
הוא התחיל לקשקש לי שאיזה חברה ותיקה שלו צחקה עליו כי הוא אמר שהוא הולך להביא מישהי (כלומר אותי) וזה בסדר כי היא מכירה אותו ועוד איזה חבר שלו, לא הבנתי מה הוא מדבר. ואז הוא אמר לי שבאן איי יש הכל. גם סמים. והלבוש הפרובוקטיבי שלי יכול להביא אותי שוב לשימוש.
ואז כשהגענו כבר הייתי עם הרבה פחות שמחה ובטחון ממה שיצאתי מהבית וכל מיני חברים שלו מבוגרים התנחמדו אלי יותר מידי. ואני חושבת - מה הבן אדם אומר לי ? שסקס אפיל זה שימוש ? שאני צריכה עכשיו לחיות חיים שקטים ומשעממים ? לא להתרגש כדי לא להשתמש ? מה המסר שלו ? כאילו שזה משנה.
ואז אני עושה לי קפה, מעשנת סיגריה ליד העמדת קפה כי הייתה פגישה ללא עישון. ומתיישבת בצד. ועוד פעם ההוא מתערב לי בחיים ואומר לי לשבת בשולחן ולא בצד ועומד על כך. ניג'ס.
טוב, ישבתי בשולחן. והמרד מתחיל לתסוס לי בדם. מה הוא משתלט עלי עכשיו ?
ואז היה איזה דף שצריך להקריא. ודי כבר, שתי פגישות הקראתי את 'רק להיום'. עכשיו דף שלם. אמרתי שאני לא רוצה והוא מתעקש ומתעקש. הקראתי. כל הזמן אני חושבת - חבל שבאתי.
ואז דיבר איזה בחור שהעיד על עצמו שהוא אלים ועצבני ושבמשך שנים אלימות הייתה השפה המילולית שלו. ועוד אנשים דיברו. עם הרוב לא התחברתי למה שהם אמרו. גם לא כל כך הצלחתי להקשיב. אני כבר רגילה למקלט בגן. פתאום המקלט הזה. וגם היחיד שהכרתי שם זה הילד החמוד אבל הוא ילד.
וקיבלתי מחזיק מפתחות כתום כי אתמול היה לי 30 יום לניקיון ושלווה. אילן וכל החברים שלו מחאו לי כפיים.

                                       להאזנה לשיר 'בוא כמו אורח' לחץ כאן




5 תגובות:

  1. זה מדהים אותי שכתבת את הדברים תוך כדי, בצורה כל כך מדויקת וישירה. הלוואי שהיה לי תיעוד כזה לדרך שעשיתי. אני קוראת את זה בהנחה שאת עדיין נקיה, וזה מאוד מרגש לשמוע איך הגעת לכאן.
    רונית, קוראת נאמנה ואוהדת שלך

    השבמחק
  2. שילה,

    אני זוכר שנורא כעסתי עליך כשיצא מתוק שחור. תתנהגי יפה היה הכי בועט ולפנים ופתאום הרגשתי שנרגעת כדי לרצות כל מיני תחנות רדיו.
    כמו שכתבתי לך בפייסבוק, אני די מכור לבלוג שלך (כל אחד וההתמכרויות שלו...) ואני מקשיב עכשיו שוב למתוק שחור ומבין הכל מחדש. פתאום שורות קופצות ומתחברות ליום יום שלך פה מאותה תקופה.
    לא טריוויאלי בכלל שמישהו חושף ככה ורציתי להודות לך. גם בתור מוזיקאי וגם מישהו שהלך אחרייך להופעות בהתחלה. אז תודה ענקית לך.
    עמרי

    השבמחק