דף ארבעים וארבע



יום שלישי 18.1.2005
בבוקר מריה באה והביאה לי את הכסף. היא קוראת לי fren (יענו חברה) 'טנק יו פרן'.
קר לי בחניון. חבל שלא הבאתי מעיל. דוסית אחת עברה עם הילדים שלה הקטנטנים. אחד קצת יותר גדול מהאחרים. נניח בן שבע. היא אמרה לו – "איזה משפט למשל, תיתן לי דוגמא. לקבל זרם ? (רגע של מחשבה ואז) להיזרם בזרם של המים. הבנת ?" הילד קשוב, מהרהר במה שהיא אמרה. 
אין אף מכונית שתסתיר ממני את הרוח.
אתמול אינספקטור אימא הבלשית אמרה לי שפתחו באינטרנט פורום מעריצים שלי. היא רצתה לשמח אותי, ובאמת שמחתי ונכנסתי לראות מה זה. כולם שם ילדים. חמודים משהו משהו. רק מה, בגלל שאין הופעות ואין שום דבר שיכול להזין את הפורום הזה, הם עושים לעצמם הפעלות. כמו למשל סקר - איזה שיר שלי הוא האהוב ביותר. נכנסתי לקרוא. כל אחד כותב איזה שיר שלי הוא הכי אוהב ולמה. ואז האחרים מתווכחים אתו כי כמובן כל אחד אוהב משהו אחר. בקיצור כל הפורום מעריצים שלי מלא בהודעות בנוסח – "מה אתה מדבר, זה שיר ממש גרוע" "זה שיר עלוב. את לא מבינה במוזיקה" "איזה טעם חרא יש לך. זה שיר מעפן" וכו' פתחתי וישר קיבלתי לפרצוף מפל של עלבונות.
כל כך משונה שילדים אוהבים את המוזיקה שלי. כל המכתבים שאני מקבלת הם מילדים. בשנה שעברה הייתה הופעה אחת שכל השורה הראשונה הייתה ילדות בנות גג אחת עשרה. כשהגיע הביצוע הפורנו רך שלי ל'חשמל זורם בכפות ידיך' הן שרו איתי בשיא ההתלהבות, הצטרפו בגניחות ואנחות, חיקו אותי בשמחה. חשבתי – מה אני מלמדת אותן עכשיו ?? לזייף אורגזמה ? לדובב סרטים כחולים ? לאיזו פסגה עוד תעפילי ?
אני מתגעגעת להופעות. בהתחלה זאת הייתה הגמילה אחר כך האלבום. כמעט שמונה חודשים שלא הופעתי. עוד פחות מחודש יש לי סופסוף הופעה. אני, טוב, קצת מתרגשת.
(משקשקת. סובלת. צאן מובל לטבח. אני כל כך חלודה. איבדתי את זה. הצילו!).
מישהו מהשכנים התנדב כנראה. אתמול כשחזרתי בלילה הביתה על כל תיבות הדואר מצאתי מדבקות מודפסות עם השם של מי שגר שם. על שלי – שילה פרבר. זה הבהיל אותי נורא. אני כתבתי רק פרבר. 
לא 'שילה פרבר'. נראה לי פתאום כמו שם במה. 
ניסים מהקיוסק התקשר ולא עניתי.
  
יום שבת 22.1.2005
מריה העירה אותי עם צלצול בדלת. ביקשה מאה שקל כדי להתקשר לאחותה. אמרתי לה שאין לי. 
יש לי בדיוק בשביל להוציא את הגיטרה מתיקון וזהו. (הכול הלך לחובות)
כעבור עשרים דקות התקשרה. יש לה הפתעה. אמרתי בואי.
באה כשבידיה חליפת ג'ינס מזעזעת עם יהלומים מזכוכית ופייטים. אם אני רוצה לקחת ולמכור את זה כי היא כבר לא יוצאת מהבית ולא לבשה את זה כמעט בכלל. אמרתי לה לא, יש לי שני חברים בלבד, שניהם בנים. אי אפשר למכור להם את זה ואני לא לובשת בגדים כל כך מפוארים (קטעים אתי). שאלה אם יש לי בויפרן. אמרתי שלא. סיפרה שהיא אלמנה מזה שבע שנים. בעלה נהרג בתאונה. היא בת 33. צעירה מידי להיות אלמנה (אבחנה שלה) ושלושה ילדים. הגדול בן עשר. ביקשתי שתראה לי מתישהו תמונות.
כעבור שבע דקות התקשרה – היא מכינה מרק עוף. אם אני רוצה.
אני רוצה.


                                           להאזנה לשיר 'רק לנו' לחץ כאן









2 תגובות:

  1. ילדה מההופעות...18 בספטמבר 2012 בשעה 3:42

    נראה לי גדלנו בסדר... לא? (:

    השבמחק
    תשובות
    1. אוי את מרגשת אותי עכשיו. גדלתם הכי יפה שיש. גם אז הייתם ילדים משגעים. ובחיים שלי הייתם אור. שנה טובה! :)

      מחק