דף שלושים ושבע

יום שלישי 12.10.2004
כמה דברים יושבים לי על הראש עכשיו. ביום חמישי ק' ואני נוסעות לאילת. אני קצת מפחדת מכל מיני כיוונים. (אבל מצאתי איזה ג'ינג'י אחד מרימון שישמור על ינקלה בדירה שלי. אריק. מוכשר. גם נראה לי אחראי)
החשוב ביותר שאני רוצה לזכור הוא שיש לי בעיה. את זה אני כמובן יודעת ואני רוצה לפתור את הבעיה הזאת. טוב, זה מוגזם - אני רוצה שהבעיה שלי לא תפריע עכשיו.
השתניתי - פעם לא יכולתי לתפקד בלי סמים. עכשיו אני קצת בין הכיסאות. ברור שאני לא מתפקדת כשאני מסטולה - אני שרה זוועה, אני לא מרוכזת במה שאומרים לי. בא לי לדבר אבל הדברים שיש לי להגיד הם לא עד כדי כך מרעישים. אותן תובנות. כן, לתובנות והארות אין לי כוח כבר. והן מכות בי כל הזמן. כל עשר דקות אני בהארה ויש לי תובנה לעבר, לעתיד, עלי, על ק', על החיים. אוף חם לי פה כסאמק נורא קיוויתי שירד גשם. איך אני שונאת שחם. מזל שהשארתי את ינקלה בבית.
אוי אין לי כוח לפרצוף המטומטם של האישה הזאת. חנתה ומשוחחת בטלפון. אני צריכה לחכות שהיא תתפנה אלי. תני לי חמש עשרה שקל ותשחררי אותי כבר.
בתפיסה שלי לכל אחד יש שק על הגב אבל יש כאלה שהבעיה שלהם יותר יפה משלי. הבעיות שלי, תמיד חשבתי שאין לי בעיות. שהבעיות שלי הן נניח שלמישהו שאני אוהבת יש בעיה אז אני רוצה לקחת אחריות. לא יודעת להסביר. שהבעיות שלי היו חברתיות ועכשיו אני סתם דפוקה שלא קולטת שאין, המצב השתנה. אין בעיות. היום אני בטח אמורה להיות אורחת שווה במסיבה. היום אני יכולה לקבל הרבה תשומת לב פיצוי על שנים שהייתי בצד. ורק שאני עוד לא קולטת את זה ולכן לא יוצאת מהקירות שלי.
האן איי, הגמילה או צריך לומר - עוד ניסיון לגמילה שאני מקווה שיצליח, מעמת אותי עם משהו. ויש כל כך הרבה דברים, שקל לי ללכת לאיבוד בתוך הים הזה. לפעמים זה נראה שכל מילה שאיזה חבר אומר בהתחלקות, כמו שאומרים שם - 'אלוהים מדבר אלי דרך אנשים'. אני כל כך מזדהה. או כמו שמישהו אמר - תסבירו לי מה קורה לי כי אנשים מדברים והם מספרים עלי. מצד שני, כמו שאומרים שם - 'אני המבינה והיודעת' - יש קטעים שהראש שלי בועט בהכול. שלא מעניין אותי כלום. רק להשתמש. וקשה לי מאוד להשתלט עלי.
הולכת ומתגבשת אצלי ההבנה שהבעיות הלא יפות שלי הן אבל בסופו של דבר הבעיות שלי.
כן, אין לי מה לחדש לעולם בענייני סמים. יש לי רק את עצמי, את הבדידות הבסיסית שלי.
בראש הדפוק שלי הירואין הוא הדבר האמיתי. קיצוני בהתאם להרגשה שלי, מסוכן, סופי, חד משמעי.
לא מושך אותי הסוטול של הירואין. אורגזמה מה אורגזמה, כמו למות, כמו לעוף. לא אכפת לי - להפך, זה אפילו דוחה אותי. מה שמושך אותי זה הדקירה. להרגיש שאני בן אדם מבוגר ועצמאי שמסוגל להזריק לעצמו. להרוס את עצמו במיומנות של רופא.
עכשיו כשאני מעלה את זה על הכתב זה נראה לי דפוק (נו ומה ציפית שזה יהיה) יש דברים שאני יכולה להגיד אותם אלף פעם ולא להבין אפילו פעם אחת. שמה שמעניין בי הוא לא הסמים. גם אם אעשה הירואין אז מה ? אתנסה בהירואין ? אתמכר להירואין ? מה יותר cool שילה ?
הסקרנות הילדותית הזאת, האינפנטילית. אגדת הרוקנרול. ללכת כביכול עד הסוף. השאיפה להרוס במו ידי. כמו רופא. כמו רוצח. להתאבד.
המחשבות האלה בינתיים הולכות במקביל לבעיה שלי. והיא מחלת ההתמכרות לחשיש ולגראס. בלי שום הילה יפה של מוות. רק מוות קליני. ניוון מוחי, עמימות. זה מפחיד אותי יותר ממוות. אבל קרוב אלי מרחק נגיעה.
כמו כשהייתי קטנה והתמכרתי לאקמולים. כי לא היו לי חברים ולא הייתה לי דרך להשיג שום דבר. והרוקח דיבר עם אימא ולא הסכים למכור לי, אז הייתי הולכת כל יום מרחקים לבתי מרקחת בקצה העיר, שלא מכירים אותי. לא היו לי סמים אבל את מחלת ההתמכרות כבר התחלתי לראות.
או להסתיר מעצמי.
שנה וחצי אני בטוחה שאני מבלפת פה ושם את ליליאן. והאמת היא שאני מרמה על בסיס קבוע את עצמי. דווקא על ליליאן לא הצלחתי לעבוד אבל את עצמי מרחתי יופי. סיפרתי לעצמי סיפור יפה. שאני כבר לא מכורה. שזה מאחורי. שאני כבר לא אוהבת סמים כמו שאהבתי פעם ולכן זה ינשור ממני כמו פרי רקוב. שזה יעבור לי בצורה טבעית. הרגעים היחידים שראיתי את האמת היו כשהייתי לחוצה לסמים ואז רגע אחרי שהשגתי אותם, רגע הבהירות הזה טבע בתוך הסוטול ונשכח.
בתור 'אומן', אם כבר, אני לא יכולה להרשות לעצמי לשקר. אומן בעיני לא חייב להגיד את האמת לאף אחד אבל רק לעצמו ומכאן שביצירה שלו הוא חייב. ללא משוא פנים. אתה מחויב לזה.
אותי כרגע מעניין יותר מכל שהדיסק החדש יכול להיות מושלם. בחזרות אני שומעת את זה. אבל בימים האחרונים אני לא בדיוק שרה ויותר בוחשת בגמילה שלי עם המעידה והחזרה.
(יש לי בדיוק יום וחצי של ניקיון ושלווה בתחת שלי).
ההתעסקות בסמים לא מעניינת. הייתי רוצה להפסיק להתעסק בזה. להפסיק לחשוב על זה.
בסתר לבי אני יודעת שאני טובה. אבל מרגישה די uncool באופן כללי. לא מקובלת.
המוח שלי תקוע בכיתה ח'. זה העניין. זה לא מרפה ממני.
רם בא. רם הלך. איזה מתוק. נראה לי שיש לו אהבה חדשה. אני מכירה את הפנים שלו שנפתחות ומאירות כשיש לו זיונים טובים. משמח. קצת צובט בלב אבל זה יותר קטן מהרגש העיקרי שהוא שימחה כי טוב לו ורואים את זה. צביטה נוסטלגית בלי עוקץ.
אמר לי דברים שעוזרים לי לגמילה. אני נעזרת עכשיו במי שאני יכולה. שהוא אוהב אותי יותר כשאני סחית. ושזה באמת מוזר שאחרי חודשיים נקיים הראש שלי עוד לא התנקה מזה. הסברתי לו שיש לי מחלה של התמכרות. אני עייפה. הראש שלי כבד כמו בסוטול רע.
שילה, מכורה.