יום חמישי 29.5.2003
לא מצליחה לישון. אולי אני לא צריכה לישון עכשיו.
לילקה הוציאה ממני אתמול הבטחה חגיגית שאני מתחילה לעבוד בחניון של שלי ביום שבת.
זה שהבטחתי עדיין לא אומר שאני הולכת לעשות את זה.
כן, זה היה יותר במשמעות של - טוב, טוב, בואו נדבר כבר על משהו אחר.
חניון, חניון, כמה אפשר לשמוע על זה ! והיא לא מרפה.
שלי אמרה שזאת עבודה קלה וקלאסית כי גם אין בוס על הראש. רק היא והילה שמסדרות את המשמרות. אז הסכמתי, נו אני עדיין יכולה לשנות את דעתי. רק שאין לי כח לשטויות שלהן.
לפתוח עוד פעם את הנושא. כבר שבוע הן מטרטרות לי עם זה.
אין בעיה. אני אמצא את הדרך שלי החוצה. אני תמיד מוצאת.
יום שבת 31.5.2003
לילה. לא יאומן - עברתי את המשמרת הראשונה בשמירה על החניון.
בהתחלה הייתי כל כך דרוכה. בפאניקה. מלדבר עם אנשים זרים ובכלל להיות בחוץ.
חשופה לכל בן אדם עם רשיון שפונה לחניון.
הילה הסבירה לי מה צריך לעשות. כשבאתי היא לבשה כובע מצחייה ונראתה כאילו היא עובדת בקאנטרי קלאב. (בחיים אני לא אלבש פה שום כובע) היא צחקה עלי כי המכונית הראשונה שעשיתי היתה משפחה שבאו בהרכב מלא והיה לי ממש לא נעים לדבר אתם. כלומר אמרתי מה שצריך שזה שניים עשר שקל לשעתיים ראשונות או פחות מהן וחמישה שקלים על כל שעה נוספת, אבל קצת רעדתי כאילו אני על הבמה מול עשרת אלפים איש.
אוי אבל זה כזה מגניב! אחרי משמרת אחת אני כבר מרגישה את הגב שלי ישר כמו סרגל.
בניגוד לחוסר האונים שהיה לי בכל כך הרבה זמן אחרון.
במהלך המשמרת ניגשה אלי איזה זהבה, נרקומנית מבוגרת ושמנה. היא שאלה אותי אם אני החדשה שבאה להחליף את שסה (הכוונה כנראה לסשה, עובדת אחרת בחניון).
היא הסבירה לי את החוקים כאן: עובדי החניון עובדים מעשר בבוקר עד עשר בערב ואילו הם "עושים מכוניות" בכל שאר שעות היממה. אחר כך בא חבר שלה שמואל והסביר לי שהוא יכול להכניס לחניון 22 מכוניות (יש מקום בקושי לעשרים) ולא רק זה, הוא גם לוקח כסף מאנשים שחונים ליד החניון. לא ברור.
בכל מקרה אם מישהו עושה לי בעיות, לצעוק 'שמואל' והוא, מלך השכונה, יבוא להציל אותי.
טוב לדעת.
לא מצליחה לישון. אולי אני לא צריכה לישון עכשיו.
לילקה הוציאה ממני אתמול הבטחה חגיגית שאני מתחילה לעבוד בחניון של שלי ביום שבת.
זה שהבטחתי עדיין לא אומר שאני הולכת לעשות את זה.
כן, זה היה יותר במשמעות של - טוב, טוב, בואו נדבר כבר על משהו אחר.
חניון, חניון, כמה אפשר לשמוע על זה ! והיא לא מרפה.
שלי אמרה שזאת עבודה קלה וקלאסית כי גם אין בוס על הראש. רק היא והילה שמסדרות את המשמרות. אז הסכמתי, נו אני עדיין יכולה לשנות את דעתי. רק שאין לי כח לשטויות שלהן.
לפתוח עוד פעם את הנושא. כבר שבוע הן מטרטרות לי עם זה.
אין בעיה. אני אמצא את הדרך שלי החוצה. אני תמיד מוצאת.
יום שבת 31.5.2003
לילה. לא יאומן - עברתי את המשמרת הראשונה בשמירה על החניון.
בהתחלה הייתי כל כך דרוכה. בפאניקה. מלדבר עם אנשים זרים ובכלל להיות בחוץ.
חשופה לכל בן אדם עם רשיון שפונה לחניון.
הילה הסבירה לי מה צריך לעשות. כשבאתי היא לבשה כובע מצחייה ונראתה כאילו היא עובדת בקאנטרי קלאב. (בחיים אני לא אלבש פה שום כובע) היא צחקה עלי כי המכונית הראשונה שעשיתי היתה משפחה שבאו בהרכב מלא והיה לי ממש לא נעים לדבר אתם. כלומר אמרתי מה שצריך שזה שניים עשר שקל לשעתיים ראשונות או פחות מהן וחמישה שקלים על כל שעה נוספת, אבל קצת רעדתי כאילו אני על הבמה מול עשרת אלפים איש.
אוי אבל זה כזה מגניב! אחרי משמרת אחת אני כבר מרגישה את הגב שלי ישר כמו סרגל.
בניגוד לחוסר האונים שהיה לי בכל כך הרבה זמן אחרון.
במהלך המשמרת ניגשה אלי איזה זהבה, נרקומנית מבוגרת ושמנה. היא שאלה אותי אם אני החדשה שבאה להחליף את שסה (הכוונה כנראה לסשה, עובדת אחרת בחניון).
היא הסבירה לי את החוקים כאן: עובדי החניון עובדים מעשר בבוקר עד עשר בערב ואילו הם "עושים מכוניות" בכל שאר שעות היממה. אחר כך בא חבר שלה שמואל והסביר לי שהוא יכול להכניס לחניון 22 מכוניות (יש מקום בקושי לעשרים) ולא רק זה, הוא גם לוקח כסף מאנשים שחונים ליד החניון. לא ברור.
בכל מקרה אם מישהו עושה לי בעיות, לצעוק 'שמואל' והוא, מלך השכונה, יבוא להציל אותי.
טוב לדעת.
